"יצאנו מעבדות לחירות? לא נראה לי"

הם חיים להם מיום ליום, מלהטטים בין אינסוף מטלות ודרישות. הם מנסים לרצות אנשים רבים, חלקם יקרים להם וחלקם עוברי אורח מזדמנים שחשיבותם נקודתית, אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם. מדי פעם הם מגשימים חלומות, בדרך כלל מהסוג שנראה ורוד מרחוק ובז' מט מקרוב. בסוף השבוע הם מתרסקים ובתחילת השבוע חוזרים למירוץ, מאוחים אך סדוקים במקצת. השבוע הם שרו בגרונות ניחרים "עתה, עתה בני חורין, בני חורין..."

מספר שנים לפני כן

הטיול הארוך שלאחר הצבא פתח להם אופקים ואף הוסיף להם מיומנויות חדשות כמו לשתוק במשך שבוע שלם או לשבת בישיבת לוטוס מבלי לקלל. הם חזרו מסופקים ונרשמו לאוניברסיטה למסלול המתאים. כנראה שכאן זה מתחיל. אם נבדוק, נגלה שזוהי הבחירה הלא חופשית הראשונה שלהם כאנשים בוגרים (בצבא לא ניגע, מטעמים אידיאולוגיים). ההורים קצת לחצו, הם בדקו מה מבוקש ואיך המשכורת, דמיינו מה ירשים את החבר'ה ואולי גם הפסיכומטרי עזר להחליט. הם סיימו את התואר (חיי החברה לא רעים, הם הכירו שם את בן / בת הזוג או סתם חברים לנשף, אבל הלימודים?).

על הסוס

הם התקבלו לעבודה הראשונה שלהם די מהר. הם מוכשרים והשאירו רושם טוב בראיונות. חדורי מוטיבציה להצליח, הם עבדו 10, 12 שעות ביום. הם מוכשרים. כבר אמרתי? הביאו תוצאות, ידעו להגיד את המילה הנכונה במקום הנכון והתקדמו (לאן?). במבט מקרוב ניתן היה לראות שהם מעט יותר חיוורים (חשיפה ממושכת לאור פלורוסנט. "מה, כבר חושך"?), קצת יותר תפוחים (אין זמן לארוחות מסודרות), קצת, אבל באמת קצת יותר עצבניים (חסר על מה?) אבל תלוש השכר בסוף החודש, ישיבות ההנהלה ופה ושם מחמאה חמה או קרה (בונוס), הראו להם שהם על הסוס.

תחילתו של הפי אנד

בבית, בין מייל למייל, SMS או שיחת טלפון (של עבודה, ברור) ובעיקר בסופי שבוע, הם מצאו קצת זמן להתאהב ולהעמיק את הקשר ביניהם. הם התחתנו באושר ובעושר, בשמחה ובששון והולידו כמות משתנה של ילדים (מה עושים עם זה?).

פיתול מפתיע בעלילה

(ילד, אלא מה?) שגרם לפיצול העלילה לשני תסריטים עיקריים.

תסריט 1: הם אנשי קריירה וחולקים בכל (עם שתי הסבתות ובגיבוי שירותים בקבלנות משנה שהם רוכשים, טוב שהשכר מאפשר). יש להם זמן איכות יוצא מן הכלל עם הילדים (רואים ביחד האח הגדול ומסבירים כמה שהתוכנית הזו איומה). כשהילדים גדלים, הם מתחילים להרגיש מיותרים. "צריך להתחנן שמישהו בכלל יגיד לנו שלום", בזמן הזה הילדים סגורים בחדר עם הטלוויזיה, המחשב ואלוהים יודע עם מה עוד. הם חוזרים הביתה עייפים, אחרי יום עבודה בו היו יצירתיים, הגיבו נכון ופתרו אינסוף בעיות ארגוניות. הם תרמו את מיטב זמנם וכוחם לבעלי המניות. באמת שאחרי יום כזה אין סבלנות לחנך את הילדים. יותר פשוט לוותר הפעם. מחר צפוי יום קל יותר בעבודה.

תסריט 2: היא מחליטה להוריד הילוך. עוזבת את העבודה ומקדישה את עצמה לבית ולילדים. נכון שלפעמים היא מרגישה מעוכה כמו הבננה שהיא מכינה לילד, אבל אין ברירה, מישהו הרי חייב לפרנס. הילדים מקבלים שעות נוכחות, היא מנסה להגיע לשעות האיכות, אבל נופלת בדרך. היא הרי מתנדבת גם בוועד, בשביל לשמור על ניצוץ שפיות. עייפה, אלא מה.

למה ברח לנו ההפי אנד?

הוא / הם חייבים לפרנס את המשפחה. פעמיים בשנה נסיעה לחו"ל, מחשב לכל חדר, שדרוג סלולרים (לכל החברים יש יותר גדול, סליחה, מתקדם) וזה בנוסף לשוטף שקורע אותם (בית גדול, עוזרת, מטפלת, בייבי סיטר, 3 חוגים לילד שלא ישתעמם, הוראה מתקנת, שיעורים פרטיים).

מדגם לא מייצג: מהי חירות בעיניך?

בן 8: "כשאני לא יוצא לטיולים ביום שבת (הורים, הגזמתם), כשנוסעים לאילת, כשאין שיעורי בית".

בן 10: "חופש מהלימודים. כשאפשר ללכת עם חברים לכל מיני מקומות וגם לצאת עם המשפחה למסעדות ולא להיות סגור בבית".

בן 15: "לעשות את מה שאני רוצה בזמן שמתאים לי. לא להיות מחויב לשום דבר, להתנתק מהרגלים שלא תלויים בי (לאחר לחץ מתון, נאמר מפורשות צירוף המילים – "בית ספר"). אני מדמיין ירוק, כיף, קפיצות עם אופניים".

בן 40 וממש קצת, איש הייטק: "אי- תלות, היכולת להחליט בלי לדפוק חשבון, עושה מה בראש'לי, אין דאגות, אופטימיות".

גם 40 +, נדלניסט: "זרימת האדרנלין מעשיית הפעילות שאני כל כך אוהב בדיוק מתי שאני בוחר לעשות אותה".

כן, צדקתם לגבי הגיל, שוטר בכיר: "לא להיות כבול למוסכמות, הכרח מסוג כלשהו, נורמות שלא מתיישבות עם צו מצפוננו ואילוצים שונים. עם זאת, חירות מושלמת היא לא משהו שקיים. חירות מושלמת יכולה להביא לאנרכיה שכן נורמות התנהגותיות מגבילות אותנו, אך גם מייצבות את החברה. חירות פיזית מעול הפרנסה ורוחנית - היכולת ללכת אחר גחמות ליבך".

אז עד כמה אנחנו בני חורין באמת? עד כמה אנחנו עבדים לכסף, לכבוד, לחולשות שלנו, לסטיגמות ולפרדיגמות? עד כמה אנחנו עוצרים לרגע ושואלים הלזה התכוונו? עד כמה אנחנו ממוקדים בדברים החשובים לנו באמת, האם אנחנו יודעים מהם? האם אפשר לשנות, להשפיע על האיזון או לפרק הכל ולבנות מחדש?

• אין בכוונת הכתוב לפגוע בהישגיהם של כל האנשים המרגישים שהם בני חורין / שהם בדרך לשם / שהיה להם האומץ להודות בטעויות ולשנות / שהם מרוצים בחלקם מבלי לשאול את עצמם יותר מדי שאלות. חג שמח.