אני אוהבת אותך, אבל אני חייבת להמשיך הלאה צילום: ויז'ואל/פוטוס
כולנו מכירים את האולטימטום, הצהרת ה-take it or leave it הגדולה בתולדות הזוגיות. נשים שונאות להשתמש בו, גברים היו מעדיפים להתמודד בקרב איגרוף מול מוחמד עלי מאשר להתמודד איתו"
מישהו אמר לי פעם, שמבחינתו הוא התחתן עם אשתו לא ביום שעמדו תחת החופה, אלא ביום שהלך לבחור לה טבעת. האם נכון לוותר על הרגע שבו הגבר שלנו מקבל מרצונו החופשי את ההחלטה לבלות איתנו את שארית חייו?"
לא משנה אם זה קרה בחופשה, במסעדה, בצניחה חופשית או בבית לאור נרות, הם יספרו לכן שלהציע נישואים זה מאוד מלחיץ, גם אם הם בטוחים שהתשובה תהיה חיובית"
הבחורה צריכה לשאול את עצמה עד כמה חשוב לה להתחתן, גם במחיר ויתור על הקשר הנוכחי שלה, וכמה זמן היא מוכנה להקדיש לקשר הנוכחי בתקווה שיוביל בסוף לנישואים. בתום הזמן הזה, ולאחר שהשיחות לא עזרו, היא צריכה לקום וללכת
עדכון אחרון:
01.04.10, 15:23
באופן חריג, הצלחתי "לגנוב" הפסקת קפה באמצע המשמרת. אני מתענגת על ההפוך-חלש-בלי-קצף שלי, מרפרפת בעיתון ומצותתת קצת לשיחות בשולחנות הסמוכים (סוג של תחביב שלי, להיות "זבוב על הקיר" בשיחות של אחרים).
משמאלי חבורת בנות עליזה, שאחת מהן כנראה התארסה לא מזמן, כי הן שקועות עמוק בדיון על "המקום המושלם" שבו תתחתן המיועדת. אמרתי חבורה עליזה? כמעט עליזה, ליתר דיוק. אחת החברות מנסה להשתתף בשמחה, אבל המפלצת ירוקת העיניים מהדהדת מכל הברה שלה. בסופו של דבר היא ממלמלת בשקט: "אתם רק שנה וחצי ביחד, נכון? דניאל ואני כבר שלוש שנים...".
"נו, ודיברתם על זה?", מתפרצת חברה אחרת.
"כן, זאת אומרת, בערך. סיפרתי לו שמיכל ורועי מתחתנים, ושאני ממש שמחה בשבילה, ואמרתי לו בצחוק שאני אתפוס מקום בשורה הראשונה כשמיכלי תזרוק את הזר".
"נו, ו...?".
"אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי, אתן יודעות"
מצד שני:
בוא תראה למה כדאי לך כבר להציע לי נישואים / לילי לייס
חלקכם טובים במספרים, אבל מתמטיקה פשוטה אתם לא עושים: תשעה חודשים אורך הריון, שישה חודשים בערך עובדים על כניסה להריון (וזה אם אין שום בעיה!), חצי שנה מארגנים חתונה, ומה עם קצת זמן להיות נשואים בשקט לפני המירוץ לילדים? אז תעשו את החשבון - ותתחילו כבר לפעול
"והוא פלט איזה גיחוך והתחיל לדבר על משהו אחר. מה אני אעשה? בכל פעם שרק רומזים על חתונה הוא מחליף צבעים. אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי, אתן יודעות".
"את לא צריכה לבזבז את הזמן", עונה לה מקהלה של בנות, ואחת מהן זורקת: "אם הוא לא יתחיל להראות כוונות רציניות, כדאי שתראי לו את הדלת!"
אני מקשיבה לשיחה, ויודעת שאי שם מסתובב איזה דניאל שיודע שכנראה ברגע זה אחת מחברותיה של אהובתו מייעצת לה להראות לו את הדלת. והכל בגלל המיכל-ורועי האלה, מי היה צריך אותם עכשיו? ומה הפשע הנורא שביצע, רצה לחכות עוד קצת, לבדוק עוד קצת, להתבסס? הוא מרגיש את החבל נכרך לו סביב הצוואר, ומבין שמעכשיו הוא רק יילך ויתהדק - "האולטימטום".
כולנו מכירים את האולטימטום, הצהרת ה-take it or leave it הגדולה בתולדות הזוגיות. נשים שונאות להשתמש בו, גברים היו מעדיפים להתמודד בקרב איגרוף מול מוחמד עלי מאשר להתמודד איתו. לפני שפורצים בדמעות ואורזים מזוודות, כדאי לשאול את עצמנו: האם אני רוצה להתחיל את חיי הנישואים בהצמדת אקדח וירטואלי לרקתו של בן הזוג? האם כך דמיינו את הצעת הנישואים שלנו, שרבות מאיתנו פינטזו עליה עוד בגן חובה? ואיזו תחושה אנחנו מעניקות לגבר שלצידנו?
בקשו מגברים נשואים (רצוי באושר) לספר לכן כיצד הציעו נישואים. לא משנה אם זה קרה בחופשה, במסעדה, בצניחה חופשית או בבית לאור נרות, הם יספרו לכן שלהציע נישואים זה מאוד מלחיץ, גם אם הם בטוחים שהתשובה תהיה חיובית, אבל אחרי ההצעה ישנה תחושת אופוריה, מעין שכרון חושים. יש המון עוצמה בתחושה הזו.
אם תבחרי להציב אולטימטום, את מונעת מהגבר שלך את התענוג הזה, במקרה הטוב, גורמת לו תחושה של מילוי מחויבות במקרה הפחות טוב, או של תשלום כופר עבור הזוגיות שלכם במקרה הרע. מישהו אמר לי פעם, שמבחינתו הוא התחתן עם אשתו לא ביום שעמדו תחת החופה, אלא ביום שהלך לבחור לה טבעת. האם נכון לוותר על הרגע שבו הגבר שלנו מקבל מרצונו החופשי את ההחלטה לבלות איתנו את שארית חייו?
זוג יכול להגיע להחלטה משותפת להינשא
אפשר גם כך:
מודה ומתוודה: בעלי מעולם לא הציע לי נישואים / אפרת פארי
זו היתה החלטה של שנינו, אנחנו כבר הרבה זמן ביחד, וזה משהו שהתבשל כבר כמה חודשים. זה פשוט קרה בצורה כל כך טבעית, שכל נושא ההצעה בכלל לא נראה רלוונטי. אבל איך להסביר את זה לחברות שלי?
ומדוע בכלל צריך "הצעת נישואים" רשמית? הימים בהם האביר על הסוס הלבן כרע ברך מול עלמת החן הקרובה לעילפון (לא בגלל ההתרגשות מגודל המעמד, אלא כי סגרו לה את המחוך קצת יותר מדי) עברו מן העולם. התשובה היא שלא באמת צריך: זוג יכול להגיע להחלטה משותפת להינשא, גם ללא שליפת טבעת פומבית (שלא לדבר על שלטי ענק, מילוי כל הגג של עזריאלי בחדי-קרן ושלל רעיונות מגוחכים יותר ופחות). הצעת נישואים, לטעמי, היא בסך הכל מחווה יפה שאומרת: אני רוצה, אני מוכן. ואם זה קורה לזוג הנכון ובזמן הנכון, זה יכול להיות רגע מאוד מרגש.
ואם כבר להציע נישואים, מי אמר שדווקא הגבר הוא זה שצריך להציע? נשים מזמן בונות קריירות מפוארות, מתחילות עם גברים ויוזמות סקס. עם כל הקדמה הזו, מדוע שנשים לא יציעו נישואים?
בעניין זה התשובה שלי מורכבת. קודם כל, באופן עקרוני אין בעיה שנשים יציעו נישואים. אבל כאשר מציעים, רצוי מאוד לוודא מראש שהצד השני מוכן לכך. אני נגד כל אותן "הצעות בהפתעה" אצל זוגות שמעולם לא עלתה אצלם המילה חתונה, אפילו ברמז. ההחלטה לקשור את חייך בחייו של אדם אחר היא כל כך מהותית, שאסור לה להתקבל בתוך חמש שניות, כשהטבעת כבר שלופה והשעון מתקתק. המציאות מוכיחה שברוב המקרים, האשה מגיעה להחלטה שהיא רוצה להתחתן לפני הגבר. אם במצב הזה הגבר יציע נישואים כשהוא יהיה מוכן, ייצא ששניהם כבר מוכנים, ואפשר להתחיל לחפש אולם. אבל אם במצב הזה האשה תציע נישואים, היא מעמידה את הגבר במלכוד (הוא אוהב אותה, אבל עוד לא מוכן להתחתן) ומסכנת את הקשר שלהם. לכן, ברוב המקרים רצוי שהגבר יהיה זה שיציע נישואים. המצבים היחידים שבהם ניתן לחרוג מכלל זה, הם כשהגבר מוכן לנישואים לפני האשה, או ששניהם מוכנים באותו זמן. אז יש מקום להצעה נשית.
איך אנחנו, נשים נאורות ומתקדמות, הידרדרנו לשימוש בשיטה כל כך פרימיטיבית וחסרת חן כמו האולטימטום? החברה המודרנית שולחת לאשה מסרים כפולים: מצד אחד לכי בתלם, תתחתני עד גיל X ותביאי ילד עד גיל Y. ומצד שני, את אמורה להיות אשה משוחררת ועצמאית, ואסור לך להצהיר שאת רוצה להתחתן ולהקים משפחה, אחרת את "לחוצת חתונה", "מבריחת גברים", "מחפשת ספונסר", "חונקת", "כבדה" ושאר כינויים מחמיאים.
אין צביעות גדולה מזו. האמת היא, שרובנו מעוניינות להתחתן ולהקים משפחה (ואני מכבדת מאוד גם את אלה שלא). הצורך להיות "אשה משוחררת ומודרנית" עומד הרבה פעמים בסתירה לרגשותינו האמיתיים, ותוצאות ההדחקה הזו הן מפלצות כמו האולטימטום.
אולי נפסיק לרגע לפחד מה יחשבו עלינו ונברר לעצמנו מה אנחנו באמת רוצות? זו לא בושה להגיד שאת רוצה להיות אמא צעירה, זו לא בושה לפחד מהשעון הביולוגי שלך (מה לעשות, כנשים הזמן שבו אפשר להרות אכן מוגבל), וזו לא בושה לרצות להתחתן עם הגבר שאת אוהבת. אני באופן אישי הייתי מעדיפה להבריח מאה גברים מלהיות עם בן זוג שלידו אני צריכה להסתיר את מי שאני או את הרצונות שלי.
האולטימטום האמיתי שאשה המעוניינת להינשא צריכה להציב לא צריך להיות מופנה כלפי הגבר, אלא כלפי עצמה. היא צריכה לשאול את עצמה עד כמה חשוב לה להתחתן ולהקים משפחה, גם במחיר ויתור על הקשר הנוכחי שלה, וכמה זמן היא מוכנה להקדיש לקשר הנוכחי מתוך תקווה שיוביל בסוף לנישואים. בתום הזמן הזה, ולאחר ששיחות בנושא חתונה לא עזרו, היא צריכה לקום וללכת, ולהעביר את המסר הבא: "חשוב לי מאוד להתחתן ולהקים משפחה. אני אוהבת אותך ואני מצטערת שזה לא יהיה איתך, אבל אני חייבת להמשיך הלאה".
המטרה היא לא לגרום לגבר להילחץ ולחזור עם טבעת (זה יכול לקרות, אבל אל תבנו על זה), אלא לוודא שהאשה נמצאת בכיוון הנכון לקראת המטרה שהציבה לעצמה (במקרה זה - נישואים והקמת משפחה). זה לא הופך אותה ל"ביץ' לחוצת חתונה", אלא לאדם שלקח אחריות על חייו. זה בטח עדיף מלרקוע ברגליים כמו תינוקת מגודלת ולצרוח "או טבעת - או שאני עוזבת!"
רוב בנות ישראל נאלצו להציב את האולטימטום, גם לבחורים טובים, נחמדים ועם כוונות אמיתיות לעשות את הבחורה הגונה. מתישהו. כי בחורים לא תמיד ששים לוותר על החופש ששום איש אינו משיב, ולבחורות אץ-רץ הזמן.
לבחורים שקוראים את זה - אליס כתבה שמשהו נלקח מהבחור כשהבחורה מלחיצה אותו להחליט, מניסיון, כשבחורה מלחיצה בחור להתחתן (אחרי חמש שנים ארוכות) והוא בסוף עושה את המעשה - משהו נלקח גם ממנה. משהו בסיסי שלא יחזור. משהו שאומר לה שהגבר שהיא לקחה אינו גבר. אינו מחזר. וכל בחור שכן מראה סימנים של גבר שעושה נשים מאושרות יעשה לה את זה.
אז אם אתם רוצים את האשה שלכם לנצח, רוצים לעשות אותה מאושרת, אל תחכו שהיא תגיד את זה מפורשות. תציעו לה. תפתיעו אותה. תרגשו אותה. תגרמו לה להאמין שמי שניצב לצידה הוא הגבר הכי מדהים בעולם.
ואם אתם לא, פשוט תעזבו. אל תבזבזו לה את הזמן. לרחם יש תאריך תפוגה. אל תשללו ממנה את חופש הבחירה בנוגע לילדים על ידי השהיית העניין.
