כבוד השופט, גם לי אין זמן

אם פעם יאשימו אותי ברשלנות רפואית, אבקש מאוד שרון שפירא ישפוט אותי. אם יתלוננו חולים על כך שנחפזתי מאוד בבדיקתם – אבקש בכל לשון של בקשה שיביאו אותי לפני שופט שמבין מה פירוש עומס עבודה. הנה, השופט המצוטט יכול להגיד ללא בושה כי אין לו זמן לכתוב את ההחלטות שלו. השופט מבין עד כמה חשוב לתעד כל זיע וניע שלו ולעגן במקורות ובתקדימים את ההחלטה הגורלית החורצת את גורל האדם.

אבל כאשר אני, הרופא, מובא לדין על שקיבלתי החלטה שגויה או לאחר שחולה מחליט כי פגעתי או הזקתי לו, שוכח כבוד השופט את העובדות הנוגעות לעבודה בתנאי עומס והוא יאשים אותי ברשלנות.

כיצד הוא עושה זאת? על כס המשפט, מוקף בשמשים ולבלרים וקצרניות, משקיף כבוד השופט על הספסלים שלפניו ומבודד את הסוגיה הרפואית בה הוא דן מהסביבה בה התרחשה. כאילו חדר המיון ריק ורק התובע נמצא שם יחד עם הרופא שכל כולו נתון לפציינט יחיד. השופט חושב כי הרופא מקשיב רוב קשב לחולה מכתיב לקצרנית היושבת מולו את כל הפרטים, בודק בדיקה יסודית את החולה ואם השאלה סבוכה הוא מחפש תקדימים ומיקרים דומים ומעיין בספרים ובודק בספרות המקצועית.

אין הפרעות, אין חולים נוספים, לא חלו מקרי חירום המחייבים התערבות מהירה. המתרחש בבית החולים ובמרפאות שונה מאוד מהמתרחש באולמות המשפטים (שאינם פועלים כמובן משך 24 שעות , כדי להקל על העומס). כאשר שופטים דנים בסדרי העבודה שלהם הם באחת הופכים למומחים בפסיכולוגיית העבודה תחת לחץ. הם מבינים שיש להוסיף כוח אדם, שצריך תנאי עבודה, שיש לקבל החלטות בצורה שקולה ולתעד אותן, ומוטב שלא להחליט מאשר להחליט בפזיזות.

כמה נפלא לקרוא את דברי המשפטנים הבודקים את המערכת שלהם ומסבירים לי את מידת העקה המופעלת עליהם וכיצד העומס עלול לפגוע בחירותו של אדם. שערו בנפשכם כי רופא לא ינשים את החולה שקשתה נשימתו היות שאין לו "מתי לכתוב את ההחלטה" כדברי השופט, או למען הדיוק כבוד השופט.

הרופא הפועל בתנאי לחץ ואי וודאות, בעומס נפשי ופיזי בל יתואר בסביבה עוינת, מבין היטב את השופט המתלונן ואת מצוקתו. אולם זה האחרון יודע לשפוט ולהבין רק מה מתרחש ב-ד' אמותיו. ידו קלה להאשים אותנו ברשלנות. מעולם לא קראתי פסק דין בו שופט מתאר את התנאים בהם פועלים אנשי הרפואה, או לפחות מסביר כי העומס אינו מאפשר להם לשקול את ההחלטות ולכן פוגע בחירות.

פרופ' יואל דונחין, רופא