"למה אתם לא מניפים את דגל ישראל"? מנוגחים מפגיני שייח ג'ראח שוב
ושוב. הימין לגווניו רואה בכך כמובן עוד הוכחה לבדלנות, התנכרות ושנאה עצמית שהשמאל הרדיקלי נגוע בהן. השמאל הישראלי החדש (או במילה אחת - הימין) מתחנן: "תניפו, תניפו. הרי שייח ג'ראח הוא 'קייס' טוב שיכול לזכות באהדת הציבור הישראלי. אם רק הייתם מניפים את דגל ישראל, העם כולו היה אתכם".
האם זו המלצה נבונה? אני חוששת שהשמאל השייח ג'ראחי לא יצליח לסחוף את עם ישראל אליו, גם אם יתעטף בדגלי לאום מכף רגל ועד ראש ויתקשט בשרשרת של תמונות הרמטכ"לים ונשיאי ישראל לדורותיהם. אם את אהדת עם ישראל הוא מבקש, השמאל הזה, הייתי ממליצה על הנפת ססמאות כמו "ירושלים היא בירתנו המאוחדת לנצח נצחים" או "מוות לערבים". אלו היו עושים טוב יותר את העבודה.
אבל מאחר שהייתי שם, ומאחר שאני מכירה מספיק את האנשים כדי לשרטט פרופיל אופייני של המפגין השייח ג'ראחי המוגדר כפעיל שמאל רדיקלי (בעברית פשוטה: השמאל האמיתי), יש לי תשובה ברורה מדוע לא הונף שם דגל ישראל והיא בת מילה אחת: טאקט. שייח ג'ראח, כמו גם ההפגנות הלא אלימות בבילעין ובנעלין, כמו גם ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"לוחמים לשלום", הם חלק ממהלך שמובילים היום צעירים ישראלים (ומולם צעירים כמותם בצד הפלסטיני) שעשוי להיות תחילתו של קץ סכסוך הדמים באזורנו.
מדובר בצעירים שהם בעיני "דור המבוכה". מצד אחד, הם התחנכו על ברכי האתוס הציוני המקובל שעדיין הנו שליט כמעט יחיד במערכת החינוך, ושעליו גדלו כמובן גם בני דורי ושאותו ינקנו ישירות מהורינו ניצולי השואה ומייסדי המדינה. מאידך, הם התחילו לשמוע, אם בבתיהם ואם במסגרות חברתיות וחינוכיות אחרות, גם אופציות נוספות לנראטיב הציוני.
מצד שלישי, נעורים בין שתי אינתיפאדות בתוך אוטובוסים מתפוצצים עשו את שלהם לחיזוק הדמוניזציה של הפלסטינים. וכל זאת על רקע כיבוש מתמשך, שהתפקיד הפעיל שנאלצו למלא בו, כחיילים-קלגסים, עורר בהם תיעוב ומיאוס ותחושת דחיפות לגבי סיומו (בלי אפילו לשאול מי התחיל ולמה).
מתוך הבלבול והמבוכה האלו, באופן מפעים, הולכת ונבראת, גם אם בשלב זה באופן מצומצם וחרישי, תנועה של תיקון ופיוס. צעירים אלו מבינים שאת מעגל הדמים האינסופי שיוצר "הבא להורגך השכם להורגו" צריך פשוט לחתוך. שייח ג'ראח היא סמל עבורם, מעין "ועדת פיוס ואמת" מקומית, שממנה יכולות לצמוח עוד ועוד ועדות בעוד ועוד מקומות. הם לא פנאטים או עיוורים. הם יודעים שאין כאן סיפור חד צדדי של אשמים וקורבנות. הם אינם מטילים על אבות הציונות, על דור המייסדים של המדינה, וגם לא – תודה לאל – עלינו הוריהם, את כל האחריות.
אבל כרגע במצב הנוכחי, במאזן הכוחות בינינו לבין הפלסטינים, הם מבינים מי הצד החלש ועל מי מוטלת חובת הנדיבות, הוויתור והנכונות למחול על כבוד וגאווה לאומית. הדגלים הישראלים הנראים היום בשייח ג'ראח הם אלו המונפים בהתרסה על בתי המתנחלים שנכנסו בקשיחות לב אל בתי הפלסטינים.
לכן, כשמפגיני השמאל מגיעים לשייח ג'ראח, למקום המסמל את העוול המתמשך ממנו סובלים הפלסטינים, יש בהם מידת טאקט בסיסית, אותה תכונת אופי שהישראלי המצוי לא ממש התברך בה - שלא להניף מול הפרטנרים שלהם את הדגל הישראלי, המייצג בצורה כל כך כוללת את האתוס הציוני.
הצעירים האלה מבינים שכרגע הפלסטינים הם הצד החלש והנפגע (וזאת למרות הפיגועים ולמרות הקסאמים) ומדינת ישראל הריבונית והחזקה היא בעלת הכוח. לכן אם רוצים באמת בתיקון, יש צורך בהצנעת סמלים של כוח ושל עוול כדוגמת הדגל, גם אם הוא מסמל עבורם ועבור בני עמם, גם צד מואר של מורשת לאומית ותרבותית מפוארת.
מדינת ישראל עבור הצעיר החילוני ההומניסט היום היא מקום מפחיד. מדיניות הולדה אמונית-משיחית בציבור הדתי-ימני והחרדי, המנותקת לחלוטין מכל התחשבות רציונלית במשאבים אישיים או במשאבי המדינה והטבע, תהפוך את קבוצת הצעירים הזאת תוך מספר שנים למיעוט שיקרוס תחת הנטל הכלכלי. בד בבד, התגברות הקנאות והלאומנות כתוצאה מהמגמה הדמוגרפית הנ"ל, תרחיק עוד יותר את הסיכוי לחיסול הסכסוך.
בחירתם להישאר פה ולהילחם מלחמה כמעט חסרת תוחלת על ערכי השלום וההומניזם, ראויה להערצה. לפעמים אני רוצה לבקש מהם מחילה על המדינה הבלתי אפשרית שהענקנו להם. הם לא צריכים להניף את דגל ישראל בשום מקום. כל אחד ואחת מהם עבורי הוא דגל מתנוסס של הומניזם, חמלה ונאמנות אמיתית למדינתם ולעמם. "לתפארת מדינת ישראל" – אין מי שראוי יותר לביטוי הזה, גם אם זה יעשה להם חררה.
נילי אושרוב עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס", המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות
