שתף קטע נבחר
צילום: index open

גברים ממאדים ונשים מנגה. ומה עם צדק?

ננזפתי על היותי מפונקת, בכיינית קוטרית ועוד שלל סופרלטיבים שהענקתם לי וקיבלתי בהכנעה. אולי אתם צודקים, במדינה כמו שלנו אי אפשר לצפות ליותר מדי מהחיים, אם שרדת את אימת הכבישים, את חרדת המילואים, את האבטלה, את הנישואים, שב בשקט ותגיד תודה שמצבך אינו גרוע יותר. האומנם?

אז אחרי שקראתי בעיון כל תגובה לטור הקודם שקיבל את הכותרת הכל כך טעונה "חד-הורית נשואה לעבד הייטק מודרני", ואחרי שבעלי היקר הסתובב כטווס, נישא לרגעים יקרים על גלי האהדה שלכם, אני חייבת כמה מילים לחד-הוריות שהתקוממו. אני מקווה שתאמינו לי שלא ידעתי עד כמה המילה "חד-הורית" שנויה במחלוקת.

 

האמינו לי שלא במתכוון פגעתי בכן, חד-הוריות יקרות הנושאות בעול גידול הילדים לבדכן, לעיתים ללא בן זוג בכלל, לעיתים ללא עזרה כלכלית ו/או רגשית של בן הזוג לשעבר. דבריי הוצאו מהקשרם (גם אני רוצה להשתמש בתירוץ הכי זול של הפוליטיקה הישראלית), ומי שראה מעבר לכותרת הפרובוקטיבית הבין שלא על עצמי הזלתי דמעות תנין בטור הקודם, אלא על המצב הנצלני בו בחסות העבודה (בהייטק בעיקר אבל לא רק) משפחות שלמות הופכות למשפחות "חד-הוריות" המשלמות את מחיר הניצול. משפחות חד הוריות אמיתיות, כמובן משלמות מחיר מלא וכואב יותר. אין בסבלי כדי להפחית מהסבל שלך, חד-הורית יקרה.

 

ועכשיו, ברשותכן, אמשיך לקטר.

 

בטור הקודם ננזפתי על היותי מפונקת, בכיינית קוטרית ועוד שלל סופרלטיבים שהענקתם לי וקיבלתי בהכנעה. אולי אתם צודקים, במדינה כמו שלנו אי אפשר לצפות ליותר מדי מהחיים, אם שרדת את אימת הכבישים, את חרדת המילואים, את האבטלה, את הנישואים, שב בשקט ותגיד תודה שמצבך אינו גרוע יותר. אם את אשה שבי בשקט ואל תדברי על דברים שאין לך מושג בהם. ובכל זאת, משהו מדגדג לי בקצות האצבעות. אחרי שבירכתי על מזלי הטוב, על ילדי היפה והבריא (טפו טפו), על בנזוגי התומך ששולח נשיקות מבוסטון, מתגנב לו איזה הרהור מטריד בין עוד אמבטיה לארוחת ערב לעוד שבת של לבד. אני מהרהרת לי הרהורים של שעת לילה מאוחרת כאשר אין מי שיגרור אותי למיטה והבית שקט וריק למעט נשימותיו של האפרוח בחדר הסמוך.

 

בשעת לילה כזאת אני מהרהרת בשוני בין גברים ונשים ומצליחה אולי לשים את האצבע בדיוק על היום בו הפכנו, כמאמר הספר המפורסם של ד"ר ג'ון גריי, לגברי מאדים ונשות נגה, היום בו נולד לנו ילדנו הבכור ואנחנו נאלצות להחליט ולא תמיד במודע - התקדמות בעבודה על חשבון זמננו החשוב עם הילדים, או גידול הילדים במחיר ויתור על התפתחות מקצועית ואישית. ועוד אני מהרהרת בין עוד שיחה לילית עם בן הזוג שאוכל ארוחת בוקר בצד השני של העולם, מחכה לטיסה חזרה, הרהור תאום על מצבם של הגברים, שלא תמיד במודע נאלצים לוותר על חלק כה חשוב מחייהם, אפילו רק כדי שלחלק הזה יהיה לחם על השולחן. כי אם גברים ממאדים ונשים מנגה, אז בואו נדבר קצת על צדק.

 

בדרך כלל, האשה הזאת אינה בוחרת בארנק כבן זוגה

הצדק אומר שאשה בשנות ה-20 שלה, למעט ההבט הפיזי, אינה שונה מהגבר בן גילה: היא שירתה בצבא, הלכה לאוניברסיטה ופיתחה רצונות לגיטימיים להתפתחות מקצועית התואמים את לימודיה ואת המקצוע שרכשה. בד בבד היא מתחילה לרקום את שמלת הכלה שלה ומחפשת חתן פוטנציאלי שיחלוק איתה את החלום, למה? פשוט כך, התנייה חברתית או אבולוציונית, מי יודע.

 

בדרך כלל, האשה הזאת אינה בוחרת בארנק כבן זוגה, לידיעת המגיבים הטוענים כך. בדרך לחופה היא ככל הנראה התאהבה באיזה סטודנט תפרן שנה שלישית שלא ברור לה מה הוא הולך לעשות עם התואר הערטילאי במדעים או בגיאוגרפיה והוא התאהב בה למרות שלמדה ספרות או מוזיקה ואין לה פוטנציאל להפוך לאשת נדל"ן.

 

אנשים רוקמים חלומות ומתכננים להקים משפחה יפה עם שניים-שלושה ילדים, כלב וחתול, משפחה שבה עובדים, לומדים ומבלים זמן איכות יחד. באף אחד מהחלומות, כמאמר ג'וליה רוברטס לריצ'ארד גיר בסרט האלמותי "אשה יפה", לא מופיע הבעל בשמונה-תשע בערב אחרי שהקטנים כבר ישנים, נוסע ארבע פעמים לחו"ל בחצי שנה ומשאיר את אשתו לעשות "בטן-גב" עם הילדים בשבת בבוקר ולהישען על טובות מהמשפחה או על עזרה בשכר.

 

זה ברור, כמו הנסיעה הבאה לחו"ל, שאילו האשה הצעירה הזאת היתה יודעת מה יקרה אחרי החתונה ולידת ילדה הבכור, רוב הסיכויים שהיתה מקדישה מחשבה נוספת לכל העניין, כפי שלא מעט אמהות לוחשות היום בחדרי חדרים. כי כשהיא כבר נשואה ויש לה ילדים, אין דבר בעולם שיגרום לה לוותר עליהם, גם במחיר רצונותיה האישיים והתפתחותה המקצועית. ואם לא תעשה כן, הרי שילדיה ישלמו את המחיר והיא יודעת את זה, למרות שחלקנו מנסות להתעלם.

 

בחורינו הטובים, מצידם, מעלים את קושיית התם: האם באמת עדיף אבא ממורמר שמבואס מעבודה לא מעניינת ולא מתגמלת אבל מגיע בחמש הביתה ואין לו עצבים לילדים כי הוא מלא תסכולים? בוודאי שלא, עדיף אמא ממורמרת שמבואסת מעבודה לא מעניינת ולא מתגמלת כלכלית ושאינה תואמת את 20 שנות הלימוד שלה, אבל מגיעה לקחת את הילדים מהגן בארבע ואין לה עצבים כי היא מלאה תיסכולים. ונוסף על הכל גם אומרים לה לשתוק, היי מאושרת בחלקך.

 

צדק. מילה קצרה שטומנת בחובה עולם ומלואו. ומהו בעצם הצדק שאנחנו מדברות עליו? תהיי חכמה, לא צודקת. הרי החוכמה היא לשמור את בעלך מרוצה. הרי, מנופפות אמהותינו החכמות באצבען למול פנינו העייפות, בסופו של דבר הוא עלול לעזוב אותך ואז תהפכי לחד- הורית (אני מודעת לסיכונים שאני לוקחת כאן, בעלי היקר לי מכל).

 

כך שייתכן מאוד שאם תגרמי לו לעבוד פחות, לחלוק במטלות הבית, לגדל את הילדים במשותף - את מסתכנת ביצירת בעל ממורמר ומתוסכל שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו.

 

הגברים ממאדים באמת מוצאים סיפוק רב בחיי העבודה

כי בסופו של דבר, רוב הגברים ממאדים באמת מוצאים סיפוק רב בחיי העבודה ופחות סיפוק בחיי המשפחה שהם, מה לעשות, לתקופות, באמת פחות מתגמלים באין בונוסים שנתיים למעט גמילה מחיתולים. ואילו רוב נשות נגה, גם אם אינן מאושרות מעשרות התפקידים שנחתו עליהן עם הולדת הילדים, עדיין לא פונות למסור את ילדיהן לאימוץ.

 

נשים שדורשות צדק פואטי הן אמיצות בעיניי, אך כמעט תמיד, כמו דון קישוט בשריון מרופט, הן חוזרות לנקודת הפתיחה, מבינות, לפעמים מאוחר מדי, שהצדק והשוויון שדרשו וקיבלו ונופפו בו בגאון למול עיניהן הכלות של שכמותי היה בעצם רק טחנת רוח. לפעמים זה מתפוצץ להן בפרצוף בדמות עזיבה פתאומית ולא מובנת של הבעל שקץ בחיי המשפחה המעיקים, ולפעמים האשה היא זו שעוזבת.

 

ואולי באמת כדאי להפסיק לקטר, הרי אף אחד לא באמת מקשיב. נשים כמוני הרי לא צריכות להתלונן, ולא רק גברים משתיקים אותנו, גם אנחנו, אחיות לצרה, נמצאות בהכחשה גורפת ללא יכולת להביע אמפתיה למצבנו האישי. נשים כמוני מייעצות גם לחברותיהן לסתום את הפה ומשתיקות אותן, בעיקר כדי שלא יצטרכו לשמוע את האמת על עצמן.

 

מעניין לשאול מדוע הזכות להתפרנס בכבוד ולקיים חיי משפחה סבירים מעוררת אצל רובנו אנטגוניזם חריף כל כך?

 

אז אולי אפסיק כבר לדבר על צדק. כי צדק לא נמצא במסלול המהיר בין מאדים ונגה. אנחנו, הנשים, ולא משנה באיזה סטטוס כלכלי, נמצא בסוף את הערוץ שיאפשר לנו לפרוק תסכולים לא לגיטימיים לכאורה כנגד אי-הצדק הקיומי באין אוזן קשבת, אפילו לא האוזן הפנימית שלנו.

 

בטור הקודם שאלתי איזו קבוצת תמיכה תקבל אותי לשורותיה, היום אני יודעת שאצטרך להקים לי אחת כזאת, מכיוון שמדורת השבט, זו שנתנה לדורות רבים של נשים פורקן מילולי, כבר לא קיימת. ובלעדיה - עם מי עוד נוכל לדבר?


 

בשדה התעופה אנחנו מקבלים את פניו אחרי שעה של איחור אופנתי בדמות שעון קיץ מבלבל. כל מקבלי הפנים כבר יודעים שאנחנו מחכים ל"אבא" ואבא מאחר, כל רחבת קבלת הפנים רטובה משכשוך במי המזרקה.

 

אנחנו חוזרים להיות משפחה לכבוד החג, עד כה אין תלונות.

 


 

סלעית שחף-פולג היא כותבת, עורכת ומתרגמת עצמאית, מלמדת אנגלית באוניברסיטה הפתוחה ובבר אילן ומייסדת קבוצת האמנים אוונגרדן.
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
תהיי חכמה, לא צודקת. הרי החוכמה היא לשמור את בעלך מרוצה
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים