הכיתה המעופפת

"כולם בקמפוס הזה מטורפים", מכריז ג'ף, הדמות הראשית ב"קומיוניטי", באמצע הפרק החמישי לסדרה. אז לקח לקומדיה הדי-חדשה של NBC חמישה פרקים לעלות על הנקודה, סו וואט. הם יצרו סדרה שאפשרה לי לצפות בחמישה פרקים ברצף ולהתחנן לעוד. נראה מישהו מביס את זה.

ג'ואל מקהאל בתפקיד ג'ף. בחזרה לקולג'

"קומיוניטי" (שני, 22:05, HOT3) היא קומדיה מעולה. כל כך מעולה שכבר יצא החשק לנסות לנתח אותה ולהסביר למה. היא עוד חוליה באבולוציה של הסיטקום האמריקני, שבשנתיים האחרונות מצליח להמציא את עצמו מחדש עם לא מעט תוצרים מענגים. קודם הגיעה "Glee", אחריה "משפחה מודרנית", ועכשיו "קומיוניטי": מהירה, שנונה, סאטירית, קורצת לתרבות פופולרית כאילו נתפס לה שריר העין, ממש "הבית הלבן" של הקומדיות, וכל זה בלי קורטוב רשעות, רק פאן פאן ועוד פאן.

ואיך לא, אם האנשים שעושים אותה הגיעו מסדרות עילית קומיות שהציבו רף חדש של שיטיון, מופרכות ואבסורד כמו "משפחה בהפרעה", "רוק 30", "סקרבס"? גם פה ניערו את הקומדיה שלהם היטב ואז פתחו את הפקק ונתנו לה להשפריץ.

הכל התפזר על ארסנל דמויות מדויק ונוגע ללב, בראשם ג'ף, עורך דין שרשיונו נשלל כשהבוסים שלו מגלים שהוא קיבל אותו בקולומביה (לא האוניברסיטה, המדינה). הוא מגיע ל"ג'רינדייל", קולג' ציבורי, מהסוג שאליו מתרכזת הנשורת מהקולג'ים הפרטיים, כדי להשיג שוב את הדיפלומה, רצוי תוך כדי תחמון המערכת.

להתאהב בהם

אל קבוצת לימוד לשפה הספרדית שהוא מקים בלי כוונה, כדי להיכנס לתחתונים של בריטה, הבלונדה מהשיעור, מתלהקים בין היתר עאבד, פלסטיני שלומד קולנוע ותופס את העולם דרך תרבות פופולרית (זועק "ספוילר!" כשסיפור אישי של אחת הדמויות מגיע לשיא); שירלי, גרושה שחורה ואופטימית עם חולשה לרכילות ופירס, בתפקיד שסוף סוף הפיל את האסימון לגבי קיומו של צ'אבי צ'ייס בתעשייה.

הסטודנטים של "קומיוניטי". ללכת שבי אחריהם

בסגל אפשר למצוא מורה סיני תוקפן לספרדית ומורה אחר שחי בסרט, וגם יודע איזה - "ללכת שבי אחריו" עם רובין וויליאמס. כל הדמויות לכאורה סטריאוטיפיות, חסרות מודעות, מופרעות בדרכן, ועדיין אי אפשר שלא להתאהב בהן.

קורים להם כל מיני דברים, אבל האמת היא שהעלילה מעולם לא היתה חשובה פחות, לא כשמדובר בקומדיית אוף-ביט שמצויידת בפאנצ'ים היסטריים שלא תראו מקילומטר או ממטר (גם לא עם משקפת האוזניים של פירס) ובדמויות בלתי אפשריות ועדיין אמינות.

נכון שיש פה ושם מוסרי השכל אמריקניים, אבל "קומיוניטי" היא כל כך מוצלחת ומודעת לעצמה, כך שהראשון שבהם מגיע רק באמצע הפרק השני (יחד עם דגל ישראל ופלסטין, אגב), וגם הרגעים המרגשים שלה יוצאים מהתנור שניה לפני שהצ'יז מתחיל לבעבע.