"החזרה לדת מפחידה אותי"

התדרדרות מעמדו של המורה בעשור האחרון אינה רק מכת מדינה מקומית. הדיווחים על מקרי אלימות נגד מורים, שכוללים פגיעה ברכוש ובגוף, הטרדות טלפוניות ובמקרים מסוימים גם איומים ממשיים על חיים, הולכים ונערמים על שולחנות ועדות החקירה, ולמרות שהתופעה הגיעה לדיון בכנסת, עושה הרושם שקצרה ידע של המערכת מלהושיע.

את הפצע הזה בגרסתו הצרפתית מגרד "יום החצאית", סרטו של הבמאי ז'אן פול ליליאנפלד שייצא לאקרנים אצלנו בשבוע הבא. בסרט מככבת בתפקיד מרשים במיוחד השחקנית איזבל אדג'ני, שחוזרת למסך אחרי תקופת היעדרות ממושכת ומאפשרת לעצמה לראשונה לבעוט בדימוי הסטריאוטיפי של יפה ושברירית.

עלילת הסרט מתרחשת בין כתלי בית ספר בפרבר קשה וטעון של פריז, מאותם פרברים שבאביב 2006 התפוצצו כמו בקבוק מולוטוב אחרי שנים של אפליה, קיפוח וחיים בשוליים. הקהילה בפרבר בו מתרחש הסרט מעורבת ובה חיים בני דתות וגזעים שונים של מהגרים ובני מהגרים מהשכבות הנמוכות של צרפת. הלחץ הטעון שקיים ברחובות מהדהד היטב גם לתוך הכיתה.

אדג'ני מגלמת בסרט מורה שנקלעת למאבק כוחות שיוצא משליטה והופך לאירוע חטיפה אליו מוזעקים כוחות משטרה גדולים, תקשורת ופוליטיקאים שמסבכים את המצב עוד יותר. ליליאנפלד בונה דרמה קצבית שנוגעת בעצבים החשופים ובעקב אכילס של החברה הצרפתית, אך גם באפידמיות שמוכרות וכואבות גם בישראל.

בראיון ל-ynet אומר ליליאנפלד כי בתחילת הדרך אף אחד לא רצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. "כולם אמרו לי שהם אוהבים את התסריט, אבל לא מוכנים לגעת בו", הוא אומר. "אנשים חשבו שהנושא עדיין רגיש מדי". באופן יוצא דופן שודר הסרט קודם כל ברשת הטלוויזיה ARTE ורק לאחר מכן הוקרן בבתי הקולנוע בצרפת. "זה נדיר, אבל זה קורה", אומר ליליאנפלד.

איפה הן הבחורות?

הסיפור החל להירקם במוחו של ליליאנפלד זמן קצר לאחר שכותרות העיתונות העולמית זעקו שפריז בוערת. "הזעם בפרברים הלך וגבר", נזכר ליליאנפלד. "אני זוכר ראיון אחד ספציפי בטלוויזיה עם אמהות שחששו לילדיהן. מישהי סיפרה שהיא שוכבת על מפתן הדלת כדי למנוע מילדיה לצאת בלילה לרחובות. בתמונות ששידרה הטלוויזיה, בקבוקי מולוטוב נזרקו על שוטרים בהפגנות אלימות ומה שהדהים אותי במיוחד היה שבכל הדימויים שהתקבלו, לא נראתה ולו בחורה אחת. תהיתי אם זה כיוון שבחורות בפרברים לא כועסות או אולי כי מישהו אוסר עליהן לצאת".

"יום החצאית". פעם הכל היה אחרת

ליליאנפלד, שגדל והתחנך בקרטיי, פרבר קשה יום וטעון של פריז בו אמו מתגוררת עד היום, זוכר ילדות מעורבת שבה בני כל הדתות, המוצאים, בנים ובנות, שיחקו יחד, התקוטטו יחד, גדלו בשיתוף. "כל השטויות שעשינו היו יחד. לא היה דבר כזה בנים ובנות לחוד או יהודים, ערבים, שחורים ואסייתים בהפרדה", הוא אומר. "היום, כשאני מגיע לבקר את אמא שלי, אני מרגיש את השינוי באווירה".

את תלמידי בית הספר ליהק ליליאנפלד במה שנהוג לכנות "קאסטינג פראי" שמיועד לשחקנים לא מקצועיים. "תלינו את מודעות האודישנים בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים ובהתחלה הגיעו רק בנות ולא הבנו למה", הוא נזכר. "יום אחד שמענו בחור אחד בחצר בית הספר שאמר: 'סרט בשם יום החצאית הוא בטוח להומואים', אז החלטנו לשנות את השם בשביל הקאסטינג ופתאום הגיעו מלא בחורים".

מצטרף למועדון יוקרתי

סרטו של ליליאנפלד אינו הסרט הצרפתי הראשון שמתרחש בין כתלי מערכת החינוך. למעשה, בשנים האחרונות מערכת החינוך מעסיקה לא מעט יוצרי קולנוע שמשתמשים בכיתה כמיקרוקוסמוס שמקפל בתוכו את תחלואי החברה. לפני כשנתיים עשה זאת לורן קאנטה עם "בין הקירות" שזכה בדקל הזהב בקאן. חמש שנים קודם לכן עשה זאת עבדלטיף קשיש עם "L'esquive" שגרף את פרסי הסזאר והלומייר.

מתוך הסרט. מרחב שבו משתקפות הבעיות של החברה בחוץ

"אני חייב להודות שזו היתה הפתעה קשה לגלות במהלך הצילומים שסרט בשם 'בין הקירות' שמתרחש בבית ספר, נבחר לקאן", מודה ליליאנפלד, "אני בחרתי בבית ספר כמקום התרחשות כיוון שרציתי מרחב שבו יכולות להשתקף כל הבעיות של החברה בחוץ. בצרפת אומרים שבית ספר הוא אדמה בתולית. זה כמובן שטויות, אנשים מגיעים לבית ספר עם החיים שהם סוחבים על הגב".

"אני לא יודע איך זה בישראל, אבל בצרפת, המערכת כבר מזמן בקריסה. אני מגיע מרובע בעייתי ובית הספר היה ההזדמנות שלי לשבור מעגל. הוא שימש בזמנו מעלית שדוחפת מעלה בסולם החברתי. היום זה לא כך. לאלה שלומדים במוסד שלמדתי, אין שום צ'אנס להשתלב בלימודים ראויים. לי לא היה מושג שיש אקדמיה ולימודי המשך, גם בבית לא ידעו לכוון לזה. את האפשרות גיליתי דרך בית הספר. היום, המערכת עצמה לא דוחפת ילדים קדימה והפער בין רמת הלימודים בבתי הספר בפרברים לבין השאר אדיר.

"ישנה צביעות מוחלטת בטענה ש-80% מהתלמידים בצרפת עוברים בחינות בגרות. כדי לקיים את התזה הזו, עושים הכל ושום דבר. המערכת יודעת היטב באילו בתי ספר התוצאות נמוכות, אז מורים מעגלים מספרים כלפי מעלה. כולם יודעים את זה אבל מעדיפים לקנות שקט חברתי ולשקר. כשהילדים האלה מגיעים לחיים האמיתיים, הם חוטפים סטירת לחי מצלצלת".

לפעמים הסכסוך הוא רק תירוץ

מה שהטריד אולי את המשקיעים הוא הנגיעה בגזעים ובדתות. ליליאנפלד חושב שבמידה מסוימת, הפערים והפילוג החברתי קשורים בדת. "זה חלק מהעניין, אבל לא רק. אסור לומר את זה בצרפת, אבל מובן שיש השפעה לתרבות ולמסורת המוסלמית והאפריקנית", הוא אומר. "יש רגרסיה בכל הנוגע לחיים מעורבים בצרפת וזה נכון גם לתחום מעמד הנשים.

"הנושא הדתי והגזעי הפך מרכזי והסכסוך במזרח התיכון בין ישראלים לפלסטינים הוא תירוץ שמשמש לא מעט אנשים ממוצא מוסלמי שחיים בצרפת. הם מצאו רעיון אידיאולוגי להגן עליו והמציאו לעצמם זהות חלופית שמאפשרת תחושת שייכות וגאווה. אז מה אם הם לא מבינים בכלל את הסיפור של המזרח התיכון? מבחינתם יש טובים ורעים מה שמקבל חיזוק גם בתקשורת הצרפתית. החזרה לדת מפחידה אותי מאוד".