לכתוב יותר, להבין פחות

"שוב כתבת ספר על השואה?", ייאנח המו"ל שלי. שוב אעמוד לפניו כמתנצלת, כי מה יש לי לומר מול הטיעון שכתיבה על השואה נועדה לכאורה רק ליום אחד בשנה, ואילו בשאר הימים "היא לא רייטינג", כפי שהודיע לי פעם בעל שררה באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים. "אף על פי כן נוע תנוע...", זה מה שאגיד למו"ל, נאחזת בגלילאו גלילאי.

סמל. שוב כתבת על השואה? (צילומים: ארכיון פרטי)

לפני חמש שנים נסעתי לסיבוב הרצאות בחבל פיימונטה שבצפון מערב איטליה. נלוותה אלי איטלקיה צעירה בשם מריה-תרזה ששימשה לי מתורגמנית. חלפנו על פני העיר בּוֹרְגוֹ סַאן דַאלְמַאצוֹ שאת שמה לא שמעתי מעולם. בדרך ביקשה מריה-תרזה לעצור בכפר הסמוך בעניין פרטי.

בינתיים, עד שסיימה את ענייניה, התהלכתי לי כתיירת מזדמנת בסמטאות השלוות של הכפר, מתענגת על פסגות האלפים המושלגות שזהרו מולי. לפתע, נתקעו העיניים בצוהר שנקרע בעליית גג ובארובה שהזדקרה מעל לרעפים. ואז תקף אותי רעד בלתי נשלט.

כשחזרה מריה-תרזה, שאלתי "מה קרה בכפר הזה?" והיא השיבה מיד: "פה החביאו יהודים".

באותו רגע נולד "ראש עקום". כאילו סיפור עלום ביצע בי מחטף. לו הייתי יודעת מראש כמה שנים יקח לכתוב אותו ואילו משאבים ידרוש ממני, הייתי עולה על המטוס הראשון ומתרחקת מפיימונטה, אבל סיפור, כבר למדתי, הוא ישות ערמומית בפני עצמה ויש לו תוכניות משלו. ואולי אני בסך הכל מסדרון לסיפורי שואה מושתקים שתובעים את זכותם להיות מסופרים.

חיים ביקום מקביל

חמש שנים חייתי ביקום מקביל, בבית חווה תחת הכיבוש הנאצי שרוחש סודות אפלים. הגיבורה שלי היתה הזמרת מדלנה, ביחד עם אמה גדועת היד דומניקה והילד המאומץ תומאסו, שמנסים לשרוד את הזמנים הקשים. בסוף קיץ 1943, כאשר פולשים הנאצים לצפון איטליה, חש תומאסו לפתע נוכחות זרה בבית. שאלותיו התמימות נתקלו בהכחשה גורפת.

אף על פי כן נוע תנוע

הנפשות האהובות עליו הכפישו אותו לעיני כול כמטורף והוא זכה לכינוי הגנאי "ראש עקום" שירדוף אותו לשארית ימיו. חייל גרמני שהתאהב בזמרת ובמוזיקה איטלקית, ערער את חייהם עוד יותר. האם תחת חסותו של הנאצי בני הבית חשו מוגנים, או שמא נחשף הסוד שכולם הסתירו? איזה מחיר משלמים כדי לשמור על צלם אנוש בנסיבות האיומות ביותר, וכמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת למען הצלת נפש אחרת - השאלות האלה תדלקו את הכתיבה.

לא על השואה אני כותבת, כי אם על הזיכרון שלה שמתפתל בנו; פעם נדחק, פעם פורץ, מחולל בנו תמורות לאורך השנים ובוחש בקשר הסמוי שבין הזהות הישראלית המוצקה שלנו ובין איזה דופק שפועם מתחת ומתעקש להזכיר שהעבר - נרצה או לא - מכיל אותנו.

אני כותבת על תעצומות הנפש של הגיבורים שלי שהם בבואה של בני אדם במציאות; איזה כוח מסתורי איפשר להם להתמודד עם הצלקות המדממות? בכל פעם אני משתאה מחדש נוכח יכולתו של מי שעבר זוועות לגאול את עצמו, ולו חלקית - כנגד כל הסיכויים.

הצדעה לשורדים

לפני שנים אחדות ביקש ממני קורא רגיש לא לכנותו יותר "ניצול שואה", מפני שהשורש "הצלה" מרמז על נס שנעשה לו, ואילו הוא מרגיש את נטל הזכירה כמעשה יומיומי של הישרדות. הוא בוודאי לא התכוון לאותה תוכנית ריאליטי שמרדדת את המושג למשחק.

לשורדי השואה האמיצים האלה, כמו אמא שלי תיבדל לחיים ארוכים, שאושוויץ מתפתלת בעורפה כמו רוח רפאים

לעגנית - אני מצדיעה. לכמיהה שלהם למצות את החיים עד תום, להבנתם המפוכחת עד כמה העולם יכול להיות אכזרי וחסר חמלה, ועם זאת, החיים בשבילם לעולם אינם אגביים ולא מובנים מאליהם.

אז כן, שוב כתבתי ספר על השואה. עשרים וחמש שנים חלפו מאז "כובע זכוכית" שהאיר את בני הדור השני, ועדיין אני ממשיכה לעקוב אחרי שרשרת הזוכרים כמו במירוץ שליחים. "נשאית זיכרון" קראה לעצמה הגיבורה שלי ברומן "צחוק של עכברוש".

כמוני היא יצאה לחפש אחרי הזכר הרגשי, זה שמעבר לעובדות ולאירועים עצמם, מתוך אמונה - נאיבית אולי - שיש בכוחה של יצירת האמנות להעביר אותו הלאה לבאים אחרינו. מפני שהשאלה כיצד תיראה השואה בעתיד אינה מרפה. כאשר ילכו הניצולים והשורדים לעולמם, ואחריהם גם בני הדור השני, עלולה השואה להתעמעם ולהצטמצם למימדי מיתוס ערפילי.

המיתוס הוא כפול פנים; מחד, הוא משמר את האירוע בפורמלין ההיסטוריה ומונע צלילתו בתהום הנשייה, ומאידך הוא גורע ממורכבותו ומקבע רק תמצית מוצפנת. אני רוצה להאמין שבעתיד יהיו עדיין כאלה שינסו לפענח את האמת מתוך אוקינוס המסמכים והתעודות, אבל סביר להניח שהרוב יסתפק, אם בכלל, רק במידע שטחי ובדפוס פשטני.

גם אם יתגלגל זכר השואה הלאה לא יהיה זה מתוך ציות לצו העמוק "זכור", אלא כציון עובדתי של אחד מסך האירועים בתולדות האנושות שהתחולל באיזה מילניום רחוק. העדר התקדים של השואה, בהיותה גזר דין מוות מראש לכל מי שמעצם לידתו שייך לקולקטיב היהודי, וכן רמת שנאה כזו וניסיון "לאיין" עם רק מטבע בריאתו - אלה עלולים להישמט כליל.

"ואולי כל הסיפורים כבר סופרו?" יאמר לי המו"ל הספקני.

המועד האחרון עומד לפוג

אני אשיב לו בלשונו של הספר שדרש להיכתב: "צריך לנטר את הזיכרון עד לקצה קצהו שלא יאזל", ואשכנע אותו שיש עדיין כיסי שתיקה שטרם פוענחו ורוחות רפאים שטרם נמסר להם קול, וזה בעוד בעלי הסיפורים הולכים ופוחתים. זה המועד האחרון לגאול אותם מהשכחה, שהיא גבול האבדון.

בּוֹרְגוֹ סַאן דַאלְמַאצוֹ כבר איננו שם זר בשבילי. מתחנת הרכבת הזו יצאו המשלוחים לאושוויץ של בני הגזע העברי

בפיימונטה. איטליה הייתה המקום היחיד שבו לא קראו להם "יהודים", ובכל פעם שהמילה "עברי" נרשמה, נדמה היה

לי שבי מדובר.

"מישהו הטיל אבן לבריכת הזיכרון והצליל הולך ומתפשט, עד שהגיע אלינו. אין לדעת לאן עוד יגיע, ומי יפתח את אוזני לבו לנהי הזה", נכתב ב"ראש עקום". 

באותה עליית גג בפיימונטה, ליד הארובה, הסתתר אדם, ואילו למטה, בחדרי הבית, סיכנו את נפשם למענו. מפרק לפרק העליתי את רף המחיר והעמדתי את הגיבורים שלי במבחן שספק אם אני הייתי עומדת בו. השואה היא חסרת תקדים, אני אומרת לעצמי, וככל שאני מתעקשת לכתוב יותר - כך אני מבינה פחות ופחות.