בואו נעשה סדר בנושא הגיור. הנה עיקרי הדברים ואתם כבר תעשו בהם סימנים.
החוק. ובכן מה אומר החוק? זהו, שאין. מדינת ישראל לא קבעה חוק המסדיר את עניין הגיור. המדינה לא הסמיכה בחוק שום גורם לגייר, ולא קבעה לכך כללים.
ומה בכל זאת קבע החוק? 'חוק שיפוט בתי הדין הרבניים' קבע שענייני נישואין וגירושין של יהודים אזרחים או תושבים הם בסמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים. היוצא מכאן הוא שבתי הדין הרבניים רשאים לקבוע מי רשאי להינשא (או להתגרש) כדת משה וישראל ומי לא. כלומר, אגב פניה של אדם להינשא (או להתגרש) רשאי בית הדין לקבוע אם האדם הוא יהודי או גוי, אם הוא כהן או היא גרושה, אם הוא חלל או ממזר, ולעניינינו: אם הוא גר או לא גר.
בנוסף לכך נקבע ב'פקודת ההמרה' שראש העדה הדתית (הרב הראשי) הוא המאשר את חוקיות המרת דתו של אדם שהתגייר. אם כן – מגיירים ומתגיירים יכולים להיות רבים, אך לצורך נישואין וגירושין החוק קובע כי הרב הראשי מחליט איזה גיור לקבל ואיזה לא.
ההיסטוריה של הגיור בתמצית. עד שנות השבעים התגיירו אנשים דרך בתי הדין הרבניים ובאופן פרטי (כמו שהיה נהוג בעם ישראל מדורי דורות). בשנות השבעים הקימה הרבנות הראשית לישראל בתי דין נפרדים לגיור. המתגיירים בבתי הדין הללו קיבלו אישור על גיורם מטעם הרבנות הראשית. בעקבות העליות הגדולות בשנות התשעים היה צורך לעוסק באופן אינטנסיבי ומסודר יותר בגיור, והוקם, על פי החלטת ראש הממשלה, 'מנהל הגיור'. מאז ועד היום מתגיירים רוב הגרים בבתי הדין המיוחדים לגיור שעל יד מנהל הגיור, ומספר מזערי של אנשים עדיין פונה לבתי הדין הרבניים האזוריים. לאחר הליך הגיור מקבלים המתגיירים תעודת המרה עם חותמת של ראש העדה הדתית – הוא הרב הראשי.
יצוין במאמר מוסגר כי בעוד רובם המוחלט של הדיינים בבתי הדין הרבניים הם חרדים, הרי שהרבנים היושבים בהרכבים של בתי הדין המיוחדים הינם ציונים.
ההסתבכות. העניין הסתבך כאשר דיינים חרדים לא ראו בעין יפה את הליך הגיור של בתי הדין המיוחדים לגיור, אשר לדעתם הוא מקל מדי. בשנים האחרונות רבו הסיפורים על דיינים ורושמי נישואין אשר מנצלים את תפקידם ופועלים מעבר לסמכותם בכדי לעצור את הגרים מלהינשא. מתגיירים אשר באים לבית הדין הרבני להתגרש, גם אם בידם תעודת המרה עם חתימה של הרב הראשי, נחקרים על קיום המצוות שלהם ויש מהם שגיורם מבוטל.
עתירה לבג"ץ הוגשה בשני מקרים כאלו מטעם "מרכז צדק לנשים", בטענה שאין לבית הדין הרבני סמכות לערער על תעודה החתומה בחותמת של הרבנות הראשית לישראל. במקרים רבים אחרים המתגייר מסונן כבר בשלב של רישום נישואין. רושמי נישואין מסרבים לרשום את בני הזוג לנישואין עקב היותו של אחד מהם או שניהם גרים. זאת, למרות שבידם תעודות המרה חוקיות מטעם הרב הראשי. יש מרושמי הנישואין אשר שולחים את הגרים לבתי הדין הרבניים ושם יהדותם נפסלת או לא נפסלת (בדרך כלל נפסלת). מכון עיתים ואחרים הגישו זה עתה עתירה בעניין בני זוג גרים אשר נשלחו לבית הדין על ידי רושמי הנישואין וגם לאחר שבית הדין קבע כי גיורם תקף – סירב רושם הנישואין לרשום אותם לנישואין.
לטענתם של העותרים רושמי נישואין אינם רשאים לסרב לרשום בני זוג לנישואין, ולערער על יהדותם כאשר בידם תעודות חתומות מטעם הרבנות הראשית, ועל אחת כמה וכמה כאשר גיורם אושר בבית
הדין הרבני.
הפיתרון. זהו שאין. כרגע החרדים הם אלו ששולטים בכיפה ומכופפים את המדינה. שהרי אין זה משנה כמה אנשים בתי הדין המיוחדים לגיור מגיירים - אם בית הדין פוסל את גיורם לאחר 15 שנה, או אם רושם נישואין מסרב לרשום אותם או את ילדיהם לנישואין.
בטווח הקצר נשואות העיניים אל בג"ץ אשר יצטרך להתמודד עם העתירות השונות ולומר את דברו באופן צלול. אם בג"ץ יגמגם – ייזרקו המוני גרים ומשפחותיהם לכלבים וזכויותיהם יירמסו. אם בג"ץ יאמר דברים ברורים – העולם החרדי עשוי להתקומם. לטווח הארוך יתכן שהפתרון הוא רק בהפרדת הדת מן המדינה, ובהפרטת בתי הדין בכלל. כל אחד יגייר את מי שהוא רוצה איך שהוא רוצה ויתחתן או לא יתחתן עם מי שהוא רוצה – כמו שהיה אלפיים שנה בגולה.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל':
02-5664390
