מדענים בשירות היטלר
ד"ר מנגלה השתמש בעיניים של קורבנות אושוויץ לצורך מחקריו ה"מדעיים", הפסיכיאטרים רבו על האפשרות לסווג חולי נפש לפי נחיתותם, ופרופסור ידוע נעזר במאהבתו היהודיה כדי לחקור את "הנגיף היהודי". סיפורו של המדע הגרמני בשעתו האפלה
האלרפורדן נהג לקבל מוחות שונים לצורך מחקריו, שהיו שייכים קודם לכן לחולי נפש, צוענים וסלאבים. אלו הומתו על ידי הגרמנים במסגרת "המתת החסד" (אותנזיה) הגרמנית.
"הם שאלו כמה מוחות אני יכול לבדוק", סיפר האלפורדן למילר-היל, מחבר הספר "מדע קטלן" שראה אור בהוצאת מאגנס, ועוסק בדרכי הפעולה של המדענים הגרמנים בתקופה הנאצית. "אמרתי להם: ככל שאקבל יותר מוחות – כן ייטב. נתתי להם חומרי שימור, צנצנות, קופסאות, וכן הוראות כיצד להוציא ולשמר את המוחות. והם אכן הביאו לי אותם במשאית הובלה, כמו שמובילים רהיטים".
ספרו של מילר-היל שיצא לפני מספר שנים רצוף בעדויות ממין זה, שתועדו בסדר מופתי. בגרמניה לא אהבו את היסודיות הזאת. למילר-היל יצא שם של טרחן בלתי נלאה, דקדקן, יקה-פוץ שלא מבין עניין ומוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. מדענים לא מעטים מאותה תקופה סירבו בכלל להיפגש איתו. אחרים דיברו ולאחר מכן התחרטו ושלחו אליו מכתבי איום חתומים על-ידי עורכי-דין.
האסיסטנט ד"ר מנגלה
מילר-היל לא בחר להתמקד בהוגים ומדענים ידועים כמו היידגר, מקס פלאנק או קונרד לורנץ. הוא תיעד את המדענים ה"שגרתיים" שהיוו את עמוד השדרה של המדע הגרמני ושהמשיכו לפעול שנים ארוכות לאחר התמוטטות הרייך.
חקר איברים שהגיעו מקורבנות הנאצים היה עניין שבשגרה. מילר-היל מתאר כיצד ביקש פרופ' אוטמאר פון ורשואר מענק מחקר בתחום הגנטיקה. המחקר אמור היה להתמקד בבחינת צבע עיניים וטפסי הבקשה הוגשו לבוחן מטעם "קהילת המדע הגרמני", לב הממסד והקונצנזוס המדעי הגרמני באותם ימים.
התשובה הייתה חיובית והתקציב שהועבר יועד, כמקובל במענקים מסוג זה, למימון שכרו של אסיסטנט לפרופסור. אלא שבשום מקום לא הוזכר שהאסיסטנט המדובר הוא ד”ר יוזף מנגלה, העובד במקום הקרוי אושוויץ, וכי את העיניים הדרושות למחקר הוא עוקר מגופותיהם של הנרצחים במקום.
הפרופסורים של היטלר
חלקם של המדענים בביסוס המשטר הנאצי תואר בעבר בספר "הפרופסורים של היטלר" שכתב מקס ויינרייך ושראה אור כבר בשנה הראשונה לאחר תום המלחמה. גם המחזאי פרידריך דירנמאט נדרש לעניין במחזהו "הפיסיקאים" (1962).
מחקרים נוספים שהתמקדו בנושא פורסמו באירועים שונים. למשל, ביום השנה ה-600 ליסודה של האוניברסיטה הגרמנית החשובה היילדברג, שנחוג בשנת 1986. ב-91' הוציאה אוניברסיטת המבורג שלושה כרכים שהוקדשו ל"חיי יום-יום אוניברסיטאיים ברייך השלישי".
לגרמנים לא קל להתמודד עם המורשת הנאצית ועם העובדה שהמעשים הנוראים שהתבצעו בזמן שלטון הרייך חלחלו גם לממסד המדעי. "כל הפרופסורים בגרמניה כבר ידעו הכול על העניין הזה, ולא רצו לשמוע עליו עוד", אומר מילר-היל, ששילם מחיר גבוה עבור פרסום הספר שלו: שום כתב עת מדעי בגרמניה לא התייחס אליו ושום היסטוריון של המדע במדינה לא כלל אותו ברשימה ביבליוגרפית כלשהי.
"מדע קטלן" חשף את הצדדים האפלים של המדע הגרמני. כך, למשל, ב-26 באוגוסט 1935 נאם בכינוס מדעי בברלין, הפסיכיאטר היהודי-למחצה ד"ר א. קלמאן. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הוא הורשה לדבר לפני מדענים גרמניים, ובהזדמנות זו הוא אמר:
"רצוי להחיל את מניעת הריבוי הטבעי גם על קרוביהם החריגים של הסכיזופרניים, ומעל לכל, להגדיר כל אחד מהם כבלתי רצוי מבחינה אאוגנית (של השבחת הגזע), כבר בתחילת תקופת הפריון שלו". ד"ר קלמאן לא שיער שעקרונות דומים יכולים להיות מוחלים עליו ועל בני משפחתו היהודים. הוא רצה להיות "אחד מהחבר'ה", ובסופו של דבר מצא את עצמו במחנה ריכוז.
מחקרים גזעניים
הזכות לחקור ולמיין בני אדם "פחותי ערך" מסוגים שונים הייתה שאיפה אקדמית ששום מדען גרמני לא היה מוכן לוותר עליו.
כך הוחלט לבסוף לחלק את ה"עוגה", כשעל האנתרופולוגים הוטל למיין את פחותי הערך הלא גרמנים (יהודים, צוענים, כושים, סלאווים), ואילו הפסיכיאטרים "זכו" בפחותי הערך הגרמניים (סכיזופרנים, חולי מחלת הכיפיון, אידיוטים ופסיכופטים).
כך, בהסתמך על ממצאים "מדעיים", התקדם באיטיות רעיון ה"פיתרון הסופי" שנועד להביא להסדרת הבעיה של כל פחותי הערך. מילר-היל מראה סטטיסטיקות מפורטות של בידול פלחי אוכלוסיה והמתות חסד, תוך הצגת חישובים כלכליים המורים על כך שמוסדות ההשמדה לא רק שלא עלו כסף לרייך הגרמני, אלא אף גרפו רווחים, כתוצאה משיטות ניהול "מתקדמות".
מצד שני, ההשמדה השיטתית "חיסלה" את המדענים, משום שבעקבותיה הפסיכיאטרים והאנתרופולוגים נעשו מיותרים. תחומי לימוד אלה לא משכו עוד סטודנטים.
אחדים מהפרופסורים נעשו יועצים צבאיים במדים, והאחרים החלו לדגול בשיטות ריפוי במקום בהשמדה, כדי לתת לפחותי הערך "הזדמנות שנייה". המטופלים שטופלו באכזריות בהלם חשמלי ולא חזרו למוטב, הועברו למחלקת המתות החסד. בינתיים, השתמשו בהם כבכוח עבודה זול.
עד כמה הגבול שבין הפרטי לציבורי היה דק באותם ימים, אפשר אולי ללמוד מסיפורו של פרופ' ל"פ קלאוס, שהייתה לו פילגש יהודיה למחצה, גברת א. לאנדה. כשהתבררה העובדה הזאת, הוזמן הפרופסור למשפט מפלגתי, ושם אמר להגנתו:
"התעניינתי ביהדות כמו רופא במחלה. כנגד הנגיף, אני מעמיד נגיף שכנגד, ולעמוד על טיבם של היהודים בשלמות, יכול רק מי שמתבונן בהם מקרוב. אינני יכול לחיות באמת עם יהודים. חיי גטו אינני יכול לחלוק. אני מבקש מהמפלגה שתאפשר לי להמשיך ולהעסיק את גברת לאנדה. אם אפטר ממנה, אזדקק למישהו אחר במקומה. היא אינה רק המכשיר שלי, אלא גם האובייקט המועדף". פרופ' קלאוס גורש מהמפלגה וגברת לאנדה נשלחה למחנה ריכוז.
מילר-היל מתעד עולם שבו, על אף הקונסנסוס הרחב כל כך, היו חילוקי דעות "מדעיים" רבים. כך למשל, פרופ' וולפגאנג האבל, עסק במתן חוות דעת גזעיות על בני-אדם שונים שהופיעו לפניו. במקרה אחד, סירב לשפר את חוות הדעת תמורת שוחד רב שהוצע לו על-ידי הנבדק.
כעבור שעות אחדות, התקשר אליו מרטין בורמאן, מנהל לשכת המפלגה הנאצית ומזכירו האישי של היטלר, ונזף בו: "אתה יודע את מי שלחת לרחוב? את אחד מתעשיינינו הבולטים ביותר". האבל ענה שמתינות והבנה הן מידות היאות למדיניות, אבל לא למדע.
"אושוויץ הייתה מקדשם הגדול של המדענים הנאציים", מסכם מילר-היל. והם הפעילו אותו במה שהם כינו אובייקטיביות מדעית שאינה יודעת רחם. הם היו מעקרים את בטהובן עקב חירשותו. הם את הלדרלין וניטשה הם היו שולחים אל תאי הגזים עקב סכיזופרניה ושיתוק".
המאמר התפרסם בבלוג של יבשם עזגד.
"מדע קטלן" מאת בנו מילר-היל. תרגום: דניאל נדב. הוצאת "מאגנס".
לפנייה לכתב/ת 
