"מאמי, אולי אני לא יכול לכתוב כשטוב לי?"

"לכל כותב מותר לכתוב רק פעם אחת על מחסום כתיבה"

-שרית פרקול

לא הצלחתי לכתוב כבר כמעט שנה. כל פעם אני מתחיל טור, מגיע לבדיחה הראשונה, וזאת מתנדפת כמו אווז דרך מנוע של מטוס קרב... רואים?

יכול להיות שאני לא יכול לכתוב כשטוב לי. אמן טוב צריך לסבול בשביל האמנות שלו. אבל אני לא אמן וגם לא טוב. אולי אני אריב קצת עם החמודה, מזמן לא היה לנו ריב טוב. מאז תקרית הפיצה במיטה שכמעט הובילה לתיק ברבנות בחסות הרב מקק שהגיע לארוחת טעימות לא היה כאן איזה ריב טוב ששווה לכתוב עליו.

החמודה חוזרת הביתה, ידיה עמוסות בקניות. קניות הן הזדמנות פז להקיז דם בשדה הקרב, סך הכל אין כמו קניות על מנת להדגיש את השוני בין שני אנשים. אני מסתער על השקיות ומתחיל לפרק אותן.

לעזאזל, הכל מושלם. מה אני אמור לעשות בשביל לכתוב טור בבית הזה, להכות את הכלב? אני כבר יכול לראות את הכותרת, "מאמי, הרבצתי לכלב". אין ברירה, מישהו צריך לקפוץ על הרימון ואם אין קופצים, אז דוחפים מישהו.

אבל שנייה לפני שאני שולף את החגורה, אני מוצא את הזהב בשקית האחרונה. סבון רחצה נוזלי. "מותק, קנית גם סבון מוצק?" אני שואל בערמומיות.

"לא", היא משיבה בתמימות, "אבל קניתי לך סבון נוזלי לגברים".

"אין דבר כזה", אני משיב.

הייתי רוצה לנצל את ההפוגה הקלה בוויכוח כדי להסביר שבאמת לא קיים כזה דבר, סבון נוזלי לגברים. זהו מיתוס שמשרדי הפרסום הכניסו לתודעה הקולקטיבית באמצעות קונספט גאוני: לוקחים את המוצר, מקיפים אותו בבחורות סקסיות כל כך שאבא שלהן שקל ברצינות גילוי עריות, ומסבירים לצופה שאם ישתמש במוצר, כל זה יהיה שלו.

בתור חוק לחיים שננו את המשפט: "ככל שהבחורה יותר סקסית, המוצר יותר מחורבן".

"למה לא?" היא שואלת.

"כי להתכופף להרים סבון מוצק לוקח בדיוק שנייה, לאסוף סבון נוזלי נותן לכל העולם ואחיו שעה פנויה לחגוג לך על התחת".

שמתי לב למבט של הבנה על פניה של החמודה, הנה מגיע הטור המיוחל! אחרי קרוב לשנה, סוף סוף יהיה כאן פרץ של כתיבה יצירתית! אפשר כבר לשמוע את המילים "אתה חושב שאתה בכלא?", "הגעת הנה בזינזאנה?".

"אז פעם הבאה תעשה אתה את הקניות", אומרת החמודה בסתמיות והולכת לשבת על הספה, משאירה אותי עם חצי מקלדתי בידי. לאן הלך הכלב הזה עכשיו?

אם תסובבו את כף הרגל שלכם כלפי מעלה ותגעו עם הציפורן של הבוהן הרחוקה מאחורי בסיס האשכים, רוב הסיכויים שתוציאו את הברך מהמקום. אבל במקרה שהצלחתם תידלק מנורה אדומה במקום כלשהו וכעבור שעה תישמע דפיקה בדלת.

בפתח הדלת עמד גונזאלס, עדיין לבוש במעיל הגשם החום שלו, חבוש כובע בורסלינו ואוחז בידו מזוודת סמסונייט. הוא סוכן סמוי של אגודת גברים סודית שאין להזכיר את שמה, אנשים שכל אחד מהם בקיא ברזי היקום, קבוצה המלאה באנשים שיכולים לבנות מטוס סילון מגרב ישנה, חבילת גפרורים ומסטיק עלמה, אך לא מסוגלים להתלבש ליציאה גם במחיר חייהם. להיות חייב להם טובה בדרך כלל יוביל אותך למקומות רעים, אבל מה לעשות, אני נואש.

"מה הבעיה?" שאל גונזאלס ונכנס בצעד קליל אל הבית.

"אני לא מצליח לכתוב", אמרתי לגונזאלס בזמן שהוריד את מעילו וחשף חולצה רטובה מזיעה.

"בשביל זה קראת לי?" אמר בכעס הגבר הארוך והצנום כשנאבק עם המעיל.

"אתה חייב לעזור לי! כבר עברנו 500 מילה ואין לי עדיין פתיחה לטור!" התחננתי בפניו.

גונזלס פתח את המזוודה, הוציא החוצה מנשף קטן ואמר: "תנשוף פה".

"אני לא שיכור, אני סתם נואש", עניתי לו. יחד עם זאת, אנשים נואשים פשוט מבצעים.

הוא בחן את המספרים שעל המנשף ואז אמר: "בדיוק כמו שחשדתי".

"מה קרה?" שאלתי בפחד.

"לפי כל הנתונים שבידי, רמת האייקיו שלך עלתה פלאים מאז הפעם האחרונה", אמר וציקצק בלשונו.

"וזה רע? איך בכלל מדדת רמת אייקיו דרך מנשף? מה זה המבחן המטופש הזה?" אמרתי בכעס.

"בפעם האחרונה היית על רמת אייקיו של 74 נקודות, שזה קצת מתחת לילד בבניין ממול, והוא חובש כובע עם שבשבת וניסה פעם לבעול את עצמו עם מלפפון", אמר באדישות. "אנשים חכמים לא מדברים עד שהם לא מרגישים שהם יודעים מספיק, אנשים חכמים לא עושים הכללות על כל העולם, אנשים חכמים מתביישים בבורות שלהם, אנשים חכמים לא יכולים לכתוב על נושא שאין אדם בעולם שמבין בו", אמר גונזאלס.

"אז אתה אומר שבשביל לחזור לכתוב אני צריך לוותר על האייקיו שלי?" שאלתי.

הוא הנהן בחיוב וניגש בחזרה למזוודה.

"אבל איך עושים את זה?" הקשיתי.

הוא חיטט מעט במזוודה והוציא את התשובה בדמות שתי אלקטרודות ומצבר של רכב.

"כמה חשמל המוח צריך לספוג?" שאלתי אותו.

"עד שתחשוב שהקטע עם המשאף אמין", השיב.

אני לא ממש זוכר מה קרה אחר-כך, הכל נהיה לבן, וכשקמתי גונזאלס כבר לא היה שם. אבל עכשיו אני יכול להגיד לכם בוודאות שהעולם נחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמחכים להיות חכמים מספיק כדי לדבר, ואלה שאומרים לכולם מה לעשות!