איך השתנתה לי השואה

מאז שנהרג בני, בניה, במלחמת לבנון, מאז שמצאתי בחדרו את היומן שכתב בנסיעתו לפולין, יום הזיכרון שלי מתחיל כבר ביום השואה.

את היומן כתב בניה כשנסע לפולין במשלחת מטעם צה"ל, בעודו בקורס קצינים. בימים שעברו עד לקבורתו, חיפשתי בחדרו דברים שהוא כתב. מצאתי מחברת חומה, ישנה. פתחתי אותה וגיליתי שזה יומן מסע. ידענו שהמסע מאוד השפיע עליו, אבל לא ידענו עד כמה.

לפני הנסיעה, רכש בניה את הדיסק של חוה אלברשטיין, ובו השיר "קחי אותי איתך". בטקס שנערך בטרבלינקה הוא שכנע את המדריכה להשמיע אותו, וכולם מררו בבכי. כשהוא חזר ארצה הוא נסע לבאר שבע לתת למדריכה את השיר, כדי שהיא תמשיך להשמיע אותו בטקסי הזיכרון.

"בכל פרידה יש מוות

לוחשת לעצמה האם

בכל פרידה ישנה לידה

צועק הילד החולם

ילד לא מביט אחור

קדימה הוא צועק קדימה..." 

לפולין נסעתי פעם אחת לאחר שבני יצאו למסעות בעצמם, ונוכחתי עד כמה זה השפיע עליהם. אך זו היתה נסיעה שונה לגמרי מזו שאליה יצאתי אחרי שבניה נהרג, עם "עדים במדים", ועם המדריכה שהיתה גם במסע אליו יצא בניה. בעצם נסעתי להבין את הדברים שהוא כתב.

חזרתי עם המון כוחות. כשישבתי שם על פסי הרכבת והשמיעו את השיר "קחי אותי איתך", ממש הרגשתי צירי לידה, תקפו אותי כאבים וחשבתי על הזכות שנפלה בחלקי לחוש כך. הרי רבים כל כך כלל לא חוו צירי לידה ולא זכו לגדל ילדים, לא היה להם בן שהגיע לצבא ולחם למען חבריו, הציל חיי חיילים. הם לא חוו גם את צירי המוות.

חשתי תודה עמוקה על כל מה שיש לי, ורציתי להודות לקדוש ברוך הוא על כך שאני חוזרת למדינה שלי, על שהבן שלי נהרג תוך הגנה על עם ישראל. יש אמהות שלא זכו לזה, שלא בכו אפילו על בנים שלא היו להן. שם קיבלתי פרופורציות, וחזרתי עם הבנה עמוקה לגבי "המוות שמוליד חיים": במקרה גם נסעתי בדיוק ביום הולדתי. כשעמדתי ושרתי "התקווה", התחברתי בדיוק למה שבניה כתב על זה שם, הרי כך הוא סיים את היומן. הוא היה איתי שם כל הזמן. את כל מה שהוא הבין כבר בגיל 20, אני הבנתי בגיל 50.

מפקד המשלחת הזמין אותי להדליק משואה באנדרטת הגבורה של מרדכי אנילביץ', וכל הפולנים התאספו סביב, כמו בהצגה. רציתי לצעוק: "אני אמא של בניה ריין שמת על קידוש השם, אף אחד לא ישמיד אותנו עוד, עם ישראל חי. נר ישראל לא ייכבה". בא לי לצעוק אבל הרגשתי שאני נחנקת. ברקע סיפרו את סיפורו של בניה, ופתאום הרגשתי שבניה מחזק אותי.

זהו הניצחון: להיכנס לאושוויץ עם דגל ישראל שאותו נשאתי, עם ספר התורה, עם תזמורת צה"ל, בליווי חיילים במדים - זו חוויה של נקמה, כשבמקום נעלי הגסטאפו צעדו שם בנעלי צה"ל. נעלי הקצינים הם התשובה שלנו. זו גאווה שאי אפשר להסביר, חשתי כוח ועוצמה על שיש לנו מדינה, שאנחנו חוזרים ובגדול עם צבא שמגן עלינו. ואם לי יש כוח ללכת לשם אחרי שבני נהרג - מבחינתי אף אחד לא ישבור אותי. זה "כוח בניה".

מאז שהוא נהרג, המושג "משואה לתקומה" קיבל אצלי משמעות אחרת לגמרי. בניה כתב אחרי המסע שלו: "בטרבלינקה אני חש שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים. והמוות מלווה בכל. אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו. החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל". וזו צוואתו.

אני מביטה עכשיו קדימה בזכותו.

חגית ריין, אמו של רב סרן בניה ריין שנהרג במלחמת לבנון השנייה