3 שניצחו את הסרטן הסופני: איך הם עשו את זה?
הם חלו בסרטן סופני והרופאים לא נתנו להם יותר מכמה חודשי חיים, אבל הם הפתיעו אותם בגדול. האם יש איזשהו מרשם סודי שגרם להם לשרוד? מחקר חדש מנסה לענות על השאלה הזאת. שלושה שורדים משתפים אותנו בסיפור מחלתם, התמודדותם ותובנותיהם. אופטימיות ומאבק עיקש - חובה

סיפורי הישרדות של חולי סרטן שהחלימו מספקים תמיד ניצוץ של תקווה לחולים המתמודדים עם המחלה. אבל אנשים שמחלתם הוגדרה כסופנית ובכל זאת יכלו לה, נחשבים בדרך כלל למקרי נס. האומנם היה זה רק מזל ששיחק להם או שמא לחולים האלה, שמוגדרים ברפואה כ”שורדי סרטן יוצאי דופן”, יש משהו משותף שעוזר להם להתגבר?

 

הניסיון למצוא גורם משותף

למרות שסיפורי הישרדות של חולי סרטן סופניים מופיעים פעמים רבות בתקשורת, והתופעה המדהימה הזאת מוכרת היטב גם ברפואה, עד כה היא לא נחקרה רשמית. לראשונה נערך בנושא מחקר דו־לאומי שרוכז על ידי ד”ר משה פרנקל, ששימש כמנהל רפואי של הרפואה המשלימה ב־MD Anderson Cancer Center וד”ר שחר לב־ארי, מנהל המעבדה לצמחי רפואה וסרטן, מנהל המחקרים ביחידה לרפואה משלימה במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב) ויועץ מגזין מנטה לרפואה משלימה. פרופ’ לאה קסן, נשיאת מכללת לוינסקי וממקימות המרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות, סייעה בניתוח האיכותני של התוצאות.

 

החוקרים ראיינו משתתפים מישראל ומארצות הברית שהוגדרו כ”חולי סרטן עם מהלך מחלה יוצא דופן”, ובדקו כיצד החולים האלה תופסים את החוויה יוצאת הדופן שלהם ומסבירים אותה, במטרה לנסות להבין אם יש גורם משותף לכולם.

 

המשתתפים במחקר היו חולים בסוגים שונים של סרטן, בהם סרטן הלבלב, סרטן השד, סרטן המוח, ולמרות שכולם אובחנו עם מחלה מתקדמת מאוד, הם שרדו, חלקם גם יותר מ־30 שנה לאחר האבחנה.

 

ד”ר פרנקל: ”התעניינותי בחולים אלה החלה בשנות ה־80 של המאה הקודמת, בעקבות קריאה בספרו של ברני סיגל על אהבה, רפואה ונסים, שם הוא ציין את תופעת החולים יוצאי הדופן, תופעה שאינה מוסברת ושלא נחקרה. הספר הצית את סקרנותי, וכשהגעתי למרכז הסרטן בטקסס, אחת מפעולותיי הראשונות הייתה לאתר חולים אלה ולחקור את התופעה. התברר לי שישנם לא מעט חולים שחיים מעבר לכל ציפיות הרופאים”.

 

ד”ר לב־ארי: ”ההגדרה כוללת בתוכה גם חולים שאובחן אצלם סרטן סופני, ולמרות זאת הם החלימו או שרדו במצב בריאותי טוב במשך תקופה ארוכה, העולה משמעותית על הסטטיסטיקות הידועות במצבם, וכן חולים שקיבלו טיפול הנחשב ללא מספיק או שלא קיבלו טיפול כלל ולמרות זאת המחלה נבלמה באופן יוצא דופן”.

 

הסוד: התמודדות פעילה

המחקר גילה כי הדרכים שבהן בחרו החולים להתמודד עם המחלה היו שונות ומגוונות. ניתוח או כימותרפיה, טיפול תזונתי, פעילות גופנית מוגברת, גישות פסיכולוגיות של גוף־נפש ושילובים של כמה שיטות. אבל גורם משותף אחד עובר כחוט השני בין כל המשתתפים: כולם בחרו בדרך של התמודדות פעילה עם המחלה. במילים פשוטות, הם היו פייטרים. ד”ר לב־ארי: ”בלי להיכנס לממצאים המפורטים של המחקר, הנמצאים כרגע בשלבי פרסום מדעי, אפשר לומר שהתמודדות פעילה מתחילה כבר ברגע האבחנה, כשהחולים בוחרים להתייצב מול המחלה בלי לנסות להתכחש לה או להפחית מערכה. הם ממשיכים באיסוף חומרים ומידע על המחלה, בעצמם או בעזרת אחרים, ובבחירה פעילה של הרופא המטפל ושל שיטת הטיפול.

 

"מאפיין נוסף בהתמודדות הוא גישה פעילה לחיים, ביצוע שינויים בפילוסופיה שלהם לחיים ובסגנון החיים ודאגה ליצור סביבה תומכת. ההתמודדות אף יכלה להיות ברמות גבוהות יותר, לכיוון של חיפוש אחר משמעות בחוויית המחלה כדרך להבין את מה שקורה, שיתוף של אחרים, ואף חיפוש המוביל לתחושת שליחות ואלטרואיזם, ולפעילות של עזרה לחולים אחרים. כלומר, הפיכה מתפיסה של קורבן של המחלה לשימוש בניסיון שנרכש לטיפול באחרים”.

 

הממצאים בהחלט מעוררים תקווה, אך חשוב לזכור שלמרבה הצער, לא כל החולים שבוחרים להילחם בסרטן מצליחים בסופו של דבר להתגבר על המחלה. מאחר שמדובר במחקר המבוסס על ראיונות, הוא אינו מאפשר להגיע למסקנות מרחיקות לכת, אך הוא בהחלט שופך אור על התופעה, ומספק הנחות שיהיה אפשר לבדוק אותן בהמשך במחקרים כמותיים גדולים. ”אני מקווה שנוכל להמשיך במחקר בנושא, ואולי אף לבנות מאגר נתונים של מטופלים שורדי סרטן, כדי שניתן יהיה להרחיב את ההבנה בנושא זה בעתיד, הן כמקור מידע, והן כקרן תקווה לחולים קשים”, אומר ד”ר לב־ארי. ועד שייערכו מחקרים כאלה, הנה שלושה סיפורים מעוררי השראה של אלה ששרדו כנגד כל הסיכויים.

 

ויקי לפלמן: לרקוד עם החיים 

בגיל 19 גילתה ויקי לפלמן, 54, שהיא חולה בסרטן סופני. את הגילוי הקשה הזה היא חוותה ב...מספרה, כששלפה ממִתקן העיתונים גיליון של מגזין לאשה. באחד העמודים התנוססה תמונתה של ד”ר שושנה בירן, כשלידו הכיתוב ”המומחית המובילה לסרטן במזרח התיכון”. ד”ר בירן הייתה הרופאה שטיפלה בה אז בבית החולים הדסה עין כרם. עד לאותו הרגע לא היה לה שמץ של מושג שהמחלה שבגללה נזקקה לטיפול הייתה סרטן. הוריה, משפחתה והרופאים שטיפלו בה הסתירו ממנה את עובדה הזאת. כשהתייצבה לבסוף מולם, הודו הרופאים שהיא סובלת מסרטן מסוג אדנו־קרצינומה בחלל הבטן. המחלה, הם הסבירו לה, היא בשלב 4, השלב האחרון של המחלה, שמשמעותו שהסרטן כבר התפשט ושלח גרורות למקומות נוספים בגוף, כך שלמעשה, נותרו לה רק כשלושה חודשים לחיות.

 

35 שנים חלפו מאז. לפלמן היא אישה בריאה, מלאת אנרגיה ואופטימית. ב־30 השנים האחרונות היא עוסקת בטיפול באמצעות תנועה ואיזון גוף־נפש. בשנה האחרונה היא מלמדת במרכז אלמה לאיזון גוף־נפש־רוח, בבעלותה. קודם לכן היא ניהלה במשך עשר שנים את המחלקה לאיזון גוף־נפש במכללת רידמן, ובשנתיים האחרונות היא גם מנהלת את ”נקודת מפנה”, עמותה לרפואה משולבת וחקר הסרטן, בשיתוף עם ד”ר שחר לב־ארי. העמותה מציעה לחולי סרטן קורסים המיועדים לקדם גישה פעילה בהתמודדות עם המחלה.


המצב הנפשי לפני המחלה הוביל אליה. ויקי לפלמן (צילום: ינאי יחיאל)

 

לפלמן מאמינה ששום דבר בחיים לא מתרחש במקרה. ”לפני שחליתי, הייתי במצב נפשי קשה”, היא מספרת. ”הרגשתי לכודה בדרך חיים שלא בחרתי, וחשתי שאיני יכולה עוד להמשיך כך. היום ברור לי שהמצב הזה תרם להתפרצות המחלה ולהתפשטות המהירה שלה”.

 

היא נולדה בארגנטינה. ב־1973 החליטו הוריה הציוניים, לעשות עלייה. ”הרגשתי שנקרעתי מהמדינה שלי, מהתרבות, מהחברים ומהזהות שלי, והתקשיתי להתאקלם בארץ ולהסתגל לתרבות החדשה”, היא מספרת. כעבור כמה חודשים התחתנה, ושנה לאחר שעזבה את ארגנטינה, היא שבה לשם עם בעלה. אבל למרות הציפיות הגדולות, החזרה לארץ הולדתה לא הביאה את הסיפוק שייחלה לו. באותה תקופה החלו להופיע התסמינים הראשונים למחלה. ”הרגשתי לא טוב וירדתי הרבה במשקל. הוריי, קרובי המשפחה שלי והרופאים אמרו לי שמדובר בבעיה הקשורה לרקמות, ואני האמנתי, למרות שקיבלתי טיפול כימותרפי ואפילו נאלצתי להשתמש בכיסא גלגלים משום שלא יכולתי לעמוד על רגליי. נתתי לאחרים להוביל אותי, האמנתי ש'הם' – הרופאים והמטפלים - יבריאו אותי”. כשמצבה הידרדר, החזירו אותה הוריה לישראל, והיא טופלה בבית החולים הדסה. ואז הגיע צלצול ההשכמה מהמציאות. היא חזרה הביתה מהמספרה ושאלה את הוריה: ”זה נכון שאני חולת סרטן? מדוע לא סיפרתם לי?”. ”הרגשתי שאיבדתי כליל את השליטה על חיי”, היא משחזרת. ”באותו היום עזבתי את הבית ועברתי לדירה משלי. כעבור זמן קצר עזבתי גם את בעלי. כך החל תהליך ההבראה שלי. התחלתי להחזיר לעצמי את השליטה על גורלי”.

 

לפלמן המשיכה לקבל כימותרפיה וטיפולים קונבנציונליים נוספים, אך בו זמנית פתחה בתהליך ריפוי משלה. ”מה שעזר לי יותר מכל היה טיפול בגישת ביו־אנרגיה, שרואה בסרטן תסמין למצב כללי רחב הרבה יותר: פיזי, רגשי ורוחני. עברתי מסע אל הרגשות שבגופי, מסע שבמהלכו התקלפו אט־אט שכבות של טראומה, עצב, כעס ותסכול”. היא חיפשה דרכים להביע את רגשותיה. מאחר שאהבה ריקוד, רצתה לעשות זאת באמצעות מחול, אך בשל חולשת גופה היא התחילה לנגן על פסנתר. מאוחר יותר, כשהתחזקה, היא נרשמה לאקדמיה למוזיקה ולמחול על שם רובין בירושלים, ועסקה בריקוד, בתנועה, בתיאטרון ובמוזיקה.

 

שלוש וחצי שנים לאחר שהוגדרה כחולה סופנית פתחה לפלמן דף חדש. השלב הבא בתהליך ההבראה היה הגשמת חלומות. היא השתלמה בריקוד ובתרפיה בריקוד בחו”ל. אחר כך הגיעה עד ליערות העד של אמזונס על מנת ללמוד משבט אינדיאני כיצד הם משתמשים בתנועה.

 

מאז היא ממשיכה לרקוד לעבר החיים. ”כשהרופאים בישרו לי שאני חולה בסרטן, הם אמרו לי שהמצב שלי מוגדר כשלב 4. שלב 5 איננו קיים. למטופליי אני אומרת שהשלב החמישי הוא לרקוד עם החיים”, היא אומרת.

 

את החוויה והתובנות האישיות שלה מהמחלה ומהדרך להחלמה ולאחריה היא מעניקה כיום למטופליה. ”ההבראה שלי הייתה תהליך עמוק, שאיפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים. זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי. המוטו שלי, שאני משננת גם למטופליי, הוא: בואו נעבור מפסיביות לאקטיביות – ממצב של קורבן למצב של יוצר ושותף למצב”.

 

רועי דגן: מצחיק את הסרטן

”אני מצטער לומר לך זאת: יש לך גידול סרטני בלבלב”, בישר הרופא בבית החולים לרועי דגן (62) לפני שש שנים, תוך שהוא מעיין בתוצאות הביופסיה שלו. שקט מוחלט השתרר בחדר. דגן היה בהלם מוחלט. ”מה לי ולסרטן?”, הוא חשב. ”אני, שמקפיד על פעילות ספורטיבית מדי יום ועל תזונה בריאה ומעולם עד אז לא חליתי במחלה רצינית. מה לי ולכל הסרט הרע הזה?”.

 

סרטן הלבלב הוא באמת סרט רע מאוד. על פי הסטטיסטיקות הרפואיות, סיכויי ההחלמה ממנו נמוכים ביותר. רק 16%־25% מהחולים שורדים למשך חמש שנים ממועד האבחנה. כשהאבחון מתבצע בשלב מאוחר, תקופת ההישרדות הממוצעת עומדת על 3־6 חודשים, והסיכוי לשרוד במשך חמש שנים הוא כ־1%. הגידול שהתגלה אצל דגן היה מסוג ”אדנו־קרצינומה” בראש הלבלב – גידול הנחשב לקטלני במיוחד, והרופא הסביר לו שכדי להסירו יהיה עליו לעבור בהקדם ניתוח קשה בשם ”וויפל”, מהניתוחים המורכבים ביותר בכירורגיה פנימית.


שבר את כל הסטטיסטיקות. רועי דגן (צילום: ינאי יחיאל)

 

שניות ארוכות חלפו בטרם חלחל המידע המפתיע והקשה הזה לתודעתו. הוא יצא המום מחדרו של הרופא, פנה לחדר שבו אושפז במחלקה, סגר את הדלת, כיבה את האור והתיישב על המיטה. אבל מהר מאוד הוא התעשת. 16 שנים קודם לכן הוא עשה תפנית חדה בחייו והפך מעורך דין קרייריסטי ואיש עסקים בינלאומי שהתגורר בניו יורק והרוויח הרבה מאוד כסף, למאמן אישי המתמקד בצמיחת התודעה ומרצה על הומור. עכשיו, ברגע האמת, החליט שלמרות פחד המוות והשיתוק שהשתלטו עליו, הוא לא יברח להכחשה או להדחקה. ”באותו הרגע עשיתי מדיטציה, ואט־אט פסק זרם המחשבות, ושלווה עמוקה נחתה עלי”, הוא מספר. ”בתודעתי צפה ועלתה אפשרות אחרת, שאני לא חייב בעצם למות. שגם המוות הוא עניין של בחירה, ושהוא אינו הכרחי, לפחות בשלב זה של חיי”.

 

כשיצא ממצב המדיטציה, הייתה הרגשתו קלה יותר. בהחלטה של רגע הוא פשט את פיג’מת בית החולים, לבש את בגדיו, עלה על הקטנוע שלו שחנה מחוץ לבניין והצטרף לאימון ספינינג בקאנטרי קלאב שבו נהג להתאמן. ”רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכול לעבור אימון במאמץ גבוה ושהחיים נמשכים כרגיל. שאני לא מת”.

 

אחרי הניתוח שעבר בהצלחה ולאחר סדרת טיפולים כימותרפיים התאושש דגן באופן מדהים ובמשך שנתיים ניהל אורח חיים כמעט רגיל, כולל פעילות ספורטיבית יומית. בתום שנתיים גילתה בדיקה שגרתית גרורות סרטניות בריאות, ומצבו הוגדר כ”שלב 4”. ”מעבר להלם הראשוני חוויתי אכזבה עמוקה ותחושה קשה של בגידת הגוף”, הוא מספר. ”התחלתי להבין שהפעם מדובר בהתמודדות לאורך זמן. הבנתי גם שהפתרון אינו ניתוח אחד וגמרנו. אם ברצוני להמשיך לחיות, אצטרך לקחת אחריות מלאה ועמוקה יותר על חיי”.

 

מאז חלפו ארבע שנים נוספות, ודגן כבר שבר מזמן את כל הסטטיסטיקות. במהלך הזמן הזה חזר הסרטן פעם נוספת, ולאחר טיפולים כימותרפיים הוא נמצא בנסיגה מחודשת. הוא אימץ לעצמו מוטו: ”הגוף שיצר – הוא הגוף שיכול להחלים”. ”אין מצב גופני או בריאותי מבחינתי שאיננו הפיך”, הוא מסביר. ”אני מאמין בכל לבי שבכוח התודעה אפשר לחולל נסים”. את המוטו הזה הוא מיישם הלכה למעשה. ”למדתי להיות יותר נוכח בכאן ובעכשיו, להעריך את מה שיש לי בחיים ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו”. הוא לא מוותר לעצמו, ומדי ערב עוסק במשך כשעתיים בפעילות ספורטיבית, ביוגה ובמדיטציה.

 

”הספורט הוא סם החיים”, הוא אומר. ”הוא משנה לחלוטין את התודעה וגם את הכימיה במוח, ומשחרר את המוח מהדאגות, מהחרדות ומתחושת הקורבנות והמסכנות”. הוא ממשיך להרצות על הומור. ”יש לי הסכם עם הסרטן, שאני מצחיק אותו והוא עוזב אותי בשקט”, הוא מחייך. באימון האישי הוא מתמקד כיום בעיקר בניסיון לעזור לחולי סרטן בהתמודדותם עם החרדות ועם הפחד ממוגבלות, מכאבים ומחזרת המחלה. ”העובדה שאני יכול לתת מעצמי לאנשים, לחזק אותם ולעזור להם לצמוח מהמחלה למקומות נפלאים ממלאת אותי בתחושת שליחות עמוקה”.

 

נורית צדוק: ידע הוא כוח

הנורה האדומה במוחה של נורית צדוק, 67, נדלקה כשהחלה לזייף בשירה במקהלה. 20 שנה היא שרה במקהלה, ופתאום החל קולה לבגוד בה. לסימן מבשר הרעות הזה הצטרפה העובדה שהיא סבלה זה זמן מה מקשיים בנשימה ובבליעה. רופא אף־אוזן־גרון שאליו פנתה אמר לה בחיוך שהיא צריכה ללמוד לשיר. אבל את האחות במרפאה התסמין המוזר הזה לא הצחיק. ”זה לא נשמע הגיוני”, היא אמרה לה. ”כדאי לך להמשיך להיבדק ולחפש את הסיבה”. ואכן, בדיקת גסטרוסקופיה שעברה צדוק גילתה גוש ענק, בן שבעה ס”מ כמעט, בוושט. זה היה סרטן מסוג לימפומת הוושט. האונקולוג שטיפל בה הסביר לה שהגידול אינו אלים בשלב זה, אך היא חייבת לעבור כימותרפיה כדי לנסות להשמידו, אחרת לא תשרוד יותר משנה־שנתיים. ”אמרתי מיד שאני מסרבת לקבל כימותרפיה”, היא מספרת. ”במשפחתי יש חולי סרטן, וראיתי מה הטיפול הזה מעולל. החלטתי שלא אסכים לעשות אותו ויהי מה”. ההחלטה לבדוק ולמצות תחילה את כל האפשרויות האחרות בטרם התחלת הטיפול הכימותרפי התגלתה בדיעבד כנכונה, לאחר שהתברר לה שבמקרה שלה יעילות הטיפול הכימותרפי מוגבלת ביותר.

 

צדוק: ”מבדיקה שערכו הרופאים בהדסה התברר שב־20 מקרים בעולם כמו שלי, שבהם הלימפומה עצורה באזור שבין הלב לריאה, האופציה של ניתוח כמעט אינה אפשרית בגלל הסמיכות של הגוש ללב, וגם טיפול כימותרפי שניתן לחולים לא הועיל להם”.


רכשה כל ספר אפשרי על המחלה. נורית צדוק (צילום: ינאי יחיאל)

 

בדרך מבית החולים לביתה היא עצרה בחנות ספרים ורכשה כמעט כל ספר אפשרי שמצאה בנושא סרטן והטיפול בו. ”דרך אחד הספרים הגעתי לשלמה גוברמן, מרפא טבעוני שמטפל באמצעות תוספי תזונה המבוססים על צמחי מרפא. יצאתי ממנו עם רשימה ארוכה של תוספים בעלי פעילות נוגדת סרטן ודלקת, כגון כורכום ותה ירוק. בו זמנית ליקטתי כל פיסת מידע אפשרית באינטרנט וקראתי על רופא שריפא את עצמו מסרטן הוושט באמצעות חליטות מצמח השיבא. התחלתי לשתות כמויות גדולות של חליטות שיבא, וכעבור חודש של טיפול אינטנסיבי בצמחי המרפא ובשיבא כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, אבל כמובן שהמחלה לא עברה”.

 

החיפוש הנמרץ אחר מידע גילה לה שפרט לכימותרפיה, ישנה תרופה ביולוגית בשם מַבֵּטֶרָה, שאמנם אינה משמידה את הגידול, אבל נחשבת לטיפול משמר, הפועל לבלימת המשך התפתחות התאים הסרטניים. ”פניתי לרופא שטיפל בי וביקשתי לקבל את התרופה, אבל הוא הסביר לי שהיא מהווה טיפול תומך בלבד, ולכן אפשר לקבל אותה רק במקביל לכימותרפיה".

 

בסופו של דבר, צדוק הצליחה למצוא רופא שהסכים לתת צ’אנס לשיטת הטיפול שהיא בחרה, פרופ’ ראובן אור, מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם. ”גם הוא הזהיר אותי שכרגע הגידול ממוקד והוא עלול להתפרץ ללא טיפול, אבל הוא הסכים לעשות איתי ניסיון של כמה חודשים. ’אני מאמין שיחד עם התרופות הצמחיות ועם כוח הרצון שלך את יכולה להצליח’, הוא אמר לי”.

 

כעבור חמישה חודשים הראתה סריקת ה־CT שיש סיבה לאופטימיות זהירה. הגידול נעצר ואפילו הצטמצם במחצית הסנטימטר. ”למרות שההרגשה הפיזית שלי הייתה הרבה יותר טובה, הייתי מודאגת מאוד מהתוצאות. בדיוק באותו הזמן התפרסם הספר ’ריפוי או פיתוי’, שקרע לגזרים את הטיפולים המשולבים, ואני נבהלתי קצת. התחלתי לחשוש שאולי באמת הרופאים צודקים ואני מבזבזת זמן יקר. אבל החלטתי לא להרים ידיים. באחד הספרים קראתי על שיטתה של אן ויגמור – שיטה לטיפול במחלות המבוססת על טבעונות, מזון נא וניקוי רעלים. עברתי שתי סדנאות אצל המטפלת פנינה בר־סלע וביצעתי בקנאות את כל מה שהכתיבה לי: ניקוי רעלים, אכילת מזון נא אורגני, ובעיקר ירקות חיים, דגים מהים הצפוני ומעט מאוד פירות. במשך יומיים סבלתי מכאבי ראש, כנראה בגלל הגמילה מקפה וסוכרים, אבל ביום השלישי קמתי כמו חדשה. הרגשתי בריאה. במקביל המשכתי ליטול את צמחי המרפא שקיבלתי מגוברמן, וגם התחלתי לקבל טיפול בביו־אנרגיה”.

 

צדוק אינה יודעת עד היום מה בדיוק מכל הדברים שעשתה עזר, אבל ארבעה

חודשים מאוחר יותר, כשביצעה סריקת CT נוספת, התברר למרבה תדהמתם של הרופאים שבניגוד לתחזיות השחורות שלהם, הגוש בוושט נעלם לחלוטין. ”שלחתי את הממצאים לרופא שטיפל בי ולמומחה נוסף שהתייעצתי איתו ושגם הוא טען שאני מבזבזת זמן יקר על טיפולים שלא יעזרו. הם היו בהלם”, היא מספרת. ”ברור לי שהטיפול במבטרה עזר לעצור את הגידול, אבל אין לי ספק שהטיפולים המשלימים שעשיתי תרמו לתוצאה המדהימה הזאת”.

 

צדוק עדיין נמצאת במעקב, אבל היא מרגישה בריאה לחלוטין. ”החזרתי לעצמי את החיים”, היא אומרת. ”כשקורה לך דבר נורא כזה ואתה מחליט לקחת את גורלך בידיך, אתה חייב לחפש כל מידע אפשרי. ידע הוא כוח. בזכות הידע ניצחתי את הסרטן”.


 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה 3 שניצחו את הסרטן הסופני: איך הם עשו את זה?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כנגד כל הסיכויים
    רועי ונורית. שורדים וחיים
    צילום: ינאי יחיאל
    ד"ר משה פרנקל
    ד"ר שחר לב-ארי
    פרופ' לאה קסן
    ynet ספיישל
    ערוץ בריאות השן
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים