אני די רגיל ללבד הזה, הוא לא מלחיץ אותי

באמת, הרוב המכריע של הרווקות והרווקים בערוץ ובעולם כולו מספרים כמה הם כמהים לזוגיות. כמה הזוגיות הזאת היא מה שחסר להם בחיים. בלעדיה הם לא שלמים ובלעדיה הם לא באמת מאושרים. אבל בעודי צועד לפני כמה ימים ברחוב בשעת לילה מאוחרת (אלה שעות שתמיד גורמות לי לחשוב יותר מדי - אל תנסו את זה בבית!), חשבתי לעצמי שאני די רגיל ללבד הזה. שהוא לא מלחיץ אותי. להפך, לפעמים נראה שהכלבה הזקנה הזאת לא יכולה ללמוד תרגילים חדשים, ולעזוב את הלבד יהיה מוזר מדי.

אני יכול להחליט שהלילה לא בא לי לישון לבד

הלבד הזה הוא נחמד: אני יכול ללכת לאן שבא לי, מתי שבא לי. אני כבול ללו"ז של עצמי ושל עצמי בלבד. אני יכול לפגוש אנשים חדשים כל יום או להחליט שאני מבלה שבוע בבית בלי להוציא את האף ובלי לדבר עם אף אחד. אני מחליט מתי אני אוכל, איפה ומה. אני מחליט מה אני שותה, כמה ולמה. אני יכול להחליט שהלילה לא בא לי לישון לבד, או שכן.  

אבל רגע, מה אם לא טוב לי? אם קשה לי? אם היה לי יום רע? אז נתחיל בזה שברוך השם יש לי משפחה אוהבת שאני מכיר (את רובה) יותר מ-27 שנים. תסמכו על המשפחה הפולניה שלי שהם לעולם לא יתנו לי לגסוס בבית ללא טיפול. ומלבד המשפחה הביולוגית הנהדרת שלי יש לי משפחה "מרצון", שלל חבריי שרכשתי במרוצת השנים, שנאלצים לשמוע כל יציאה מדוכאת שיש לי, להביא לי מרק עוף כשאני חולה, אבל לדעת שבתמורה אני אבוא להידבק בשפעת שלהם כשהם יצטרכו אותי. קבוצת חברים לא קטנה שמעולם לא איכזבה אותי, ואפילו כמה שמפתיעים אותי כל פעם מחדש עד כמה הם מוכנים לעזור, למרות שהם מנסים לעשות פוזה קרירה.

מכל מה שאני אומר לכם עלול להשתמע שאני מעדיף את הלבד, אבל גם לזוגיות יש את היתרונות הנהדרים שלה. שחוזרים הביתה ויש מי שמחכה לך עם חיוך אבל לא מכשכש בזנב. שכשאתה עייף יהיה מי שיהיה מוכן לבשל לך ארוחת ערב או לפחות לעשות את ההזמנה של הטייקאוויי. שאתה יכול להתקשר אליו כשמשעמם לך, ואין לו ברירה אלא להקשיב לשטויות שלך. שיישן ויחבק אותך בלילה. שיאהב אותך ויטפל בך, ואתה תוכל לאהוב אותו ולטפל בו.

ואם אתם דואגים לאשה המסכנה מהשיר בהתחלה - בסיום השיר מתבדחת האשה עם לייזה על הסוד הכי חשוב שלה: "נגיד שאני פתאום מוטרדת, עצבנית או נגיד - חמה. אני מתקשרת לאיזה חתיך גבוה, שחום וצעיר שיש לי. אז זה עלה לי איזה חמישים, או מאה. אז מה?!".