אני נשוי, אבל אפשר לומר שאין לי אשה ממש
היה מושלם, עד שבלי אזהרה מוקדמת מיקי שלי החלה להשתנות. איך אפשר להפנות עורף לאהבה שהיתה ולהתמסר לחדשה כשנדמה לפעמים שהאהובה שלי עדיין כאן? סיפור
בשעות המאוחרות של הערב, כשהכל שקט מסביבי, אני אוהב לגלוש באינטרנט. יש לי בלוג וחברים וירטואליים, גברים ונשים איתם אני מתכתב ומחליף דעות. כשאני כותב אני מרגיש חופשי, משיל מעלי את הדאגות היומיומיות, מצמיח כנפיים ומרחף בין המילים. שם אני "דה וינצ'י מהצפון".
כל עוד אני בפנים עשיתי לעצמי חוק שלא להיכנס לקשר רומנטי, וירטואלי ככל שיהיה, עם אף אחת. אחרי הכל, אני עדיין נשוי למיקי. מיקי אהבה לספר שאלמלא ההעזה והתמימות שלה, לא היה קורה בינינו כלום מעולם, ולכל אחד מאיתנו היו חיים אחרים.
"כמעט מידי יום צפיתי בו מהמרפסת", נהגה לספר לכל מי שהסכים להקשיב, "הוא היה רוכב על אופניו בדרכו אל הים, בחולצה פתוחה ומתנפנפת, בגד ים בורדו קטנטן, על הסבל מקופלת מגבת ברישול. הוא אף פעם לא היה לבד, תמיד על הכידון מלפנים ישב איזו נערה שופעת. אם לא הייתי אני מתחילה איתו, הוא לא היה שם לב אליי לעולם. הייתי צנומה, והוא העדיף אותן דשנות ולא ראה אותי ממטר".
זו הגרסה של מיקי, אבל האמת היתה איפשהו באמצע. הייתי בן 16, וההורמונים השתוללו בטירוף. מיקי היתה צעירה ממני בשנה, ולא ממש בלטה בין הבנות שהסתובבו בחולצות טריקו צמודות וחצאיות קצרצרות שהדגישו את חמוקיהן.
היתה בינינו שתיקה נינוחה בלי שום דבר שהעיק
יום אחד היא חיכתה לי ליד שער בית הספר והשתרכה אחריי. "היי, אתה הולך לים היום?" שמעתי אותה שואלת. הסתובבתי אליה. היא היתה נמוכה ממני בראש ונראתה כמו ילדה. כמעט ועניתי לה "מה זה עניינך?" או "מה פתאום את שואלת?" אבל משהו עצר בעדי. אולי זו היתה הצמה שהשתלשלה לה מאחור, או עיניה הכחולות כמי אגם צלולים. אם תשאלו את מיקי, היא תגיד שזה היה גורל.
-איך את יודעת שאני הולך לים?
-כי אני רואה אותך מהמרפסת, רוכב לשם באופניים.
-וואו! את ממש עוקבת אחרי! סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש. קטנה, קטנה, אבל ממזרה.
-קצת. היא העבירה את משקלה המועט מרגל לרגל במבוכה. כל האומץ שלה נעלם בבת אחת. כל העניין התחיל למצוא חן בעיניי.
-איך קוראים לך?
-מיכאלה. אבל כולם קוראים לי מיקי.
-ולי קוראים ...
-נתן, אני יודעת. אבל כולם קוראים לך נתי.
-אה.
הגבתי בסתמיות. המשכתי ללכת והיא איתי, מתאימה את צעדיה הקטנים לאלו שלי. שתקנו קצת, שתיקה נינוחה בלי שום דבר שהעיק. מידי פעם לכסנתי לעברה מבט. ואז, פתאום מצאתי את עצמי שואל אותה.
-את רוצה לבוא איתי היום לים?
-בטח!
היה לה טעם מרענן כמו של סוכריות ליקריץ
פניה אורו ושתי גומות חן נפערו בלחייה. קבענו להיפגש בארבע מתחת למרפסת שלה. היא הופיעה, גופה הדק מלופף במגבת, לרגליה כפכפי פלסטיק כחולים ועל כתפה תיק פלסטיק צהוב ובוהק. היא ניתרה בגמישות אל הכידון, הצמידה את רגליה הדקות זו לזו וכרכה את צמתה סביב ראשה כמו כתר. ככה רכבנו אל הים.
כשהגענו אל החוף פשטה מיקי את המגבת, פרשה אותה על החול ונשכבה עליה בביקיני מנומר וזעיר. ההורמונים שלי החלו להרעיש בעוד אני נעטפתי בשתיקה מביכה. "ממש חמים ונעים פה", אמרה ותקעה בי את עיני האגם הצלולות שלה. "לא בא לך להשתרע קצת?"
נשכבתי גם אני על המגבת ונדחקתי לצידה. ריח פרחים מתוק נדף ממנה. התקרבתי אליה. שפתיי נגעו בשפתיה בצורה רכה, מזמינה. היא לא התנגדה. היה לה טעם מרענן, כטעמן של סוכריות ליקריץ. אבל בעיקר היה לשפתיה טעם של עוד.
האהבה בינינו פרחה והתעצמה ככל שחלף הזמן. אחרי שש שנות חברות, מיסדנו את הקשר. היו לנו חיים משותפים טובים, מלאים ושמחים. כל מה שאמרו חכמינו התגשם אצלי: אהבה גדולה. אשה יפה, בית נאה וכלים נאים.
אבל פתאום, בלי סימנים מקדימים, מיקי התחילה להשתנות. היא נראתה מבולבלת והרבתה לשכוח דברים פשוטים. הכנת סלט לארוחת ערב היתה מטלה ענקית עבורה. היא היתה מוציאה את הירקות מהמקרר, וברגע שעבר עד שהניחה אותם על השיש או השולחן כבר לא זכרה למה שמה אותם שם.
לפעמים הייתי מוצא את בגדיה מקופלים במגירות הנעלים, ואת תכשיטיה טמונים בין הבשר הטחון והשניצלים שבתא המקפיא. היציאות המשותפות שלנו לחברים, לסרט או לתיאטרון הלכו והתמעטו, שלא לדבר על נסיעות לחו"ל.
מיקי המשיכה לגרור את רגליה בין החדרים
במקום ריצות על שפת הים ורחצה בבריכה, היא בהתה שעות בטלוויזיה, עוצמת את עיניה תוך כדי צפייה. בשמונה בערב הייתי נושא אותה אל המיטה והיא היתה נרדמת מיד, אבל בטרם עלה השחר כבר הסתובבה כסהרורית בבית ולא מצאה את מקומה.
אחרי שש שנות חברות, ועוד 40 שנות נשואים, מיקי, האשה שאיתי, רעייתי האהובה, חברתי הקרובה, אם ילדיי וסבתא לנכדיי, הלכה והתרחקה ממני ולאט לאט נמוגה לנגד עיניי. הייתי עצוב בשבילה, הייתי עצוב גם בשבילי.
ואז הגיעה "הגברת עם הקמליות" וטרפה את הקלפים.
זה התחיל מתגובה שלה על ביקורת שכתבתי בבלוג על ספר שקראתי: "מסכימה בעניין הסגנון. לא מסכימה בעניין הרעיון". עניתי לה מה שעניתי, והתפתח בינינו דיון מעניין. אחרי שהחלפנו תגובות בבלוג, הצעתי שנמשיך להתכתב במיילים. זה הרבה יותר אישי ונוח. "אז למה שלא נשוחח באמת,כמו שעשו פעם?" שאלה אותי הגברת עם הקמליות בצ'ט ורשמה את מספר הטלפון שלה.
העפתי מבט אל מיקי שהסתובבה בבית חסרת מנוחה. רגשי אשמה החלו לנבוט בתוכי והכבידו על ידיי, שנחו על המקלדת כאילו היו טונות של אבנים, ללא יכולת תזוזה. "היי, דה וינצ'י, אתה איתי? לאן נעלמת?" המילים הבהבו אלי מהצג, חדות, ברורות, קוראות לי לחזור.
מיקי המשיכה לגרור את רגליה בין החדרים, נכנסה ויצאה כמו סביבון. קמתי אליה. אחזתי בזרועה והושבתי אותה על כורסת העור הרכה בחדר האורחים שלנו, כדי שתוכל לצפות בטלוויזיה. חזרתי אל המחשב.
-הלו! איפה אתה? הכל בסדר?
-מתנצל. היו כמה סידורים. אני פה.
-אוף! הלחצת אותי! חשבתי כבר..רגע! בעצם אני לא יודעת עליך כלום! אתה נשוי?
נעצתי את עיניי במיקי. היא עכשיו היתה שקטה עכשיו, בהתה רדומה למחצה במסך.
-אני נשוי? כן, בעצם לא ממש. אני מתכוון...
-מה ז'תומרת? נשוי או לא?
החלטתי להיות גלוי איתה והטלתי את הפצצה: זאת אומרת שאני עדיין נשוי. אבל אשה-ממש אין לי.
לכמה דקות נדם המחשב. לקח זמן עד שענתה: אם תרצה אתה מוזמן לשוחח איתי בטלפון.
לפני הפגישה איתה הלכתי לבקר בבית המוגן
לא הפסקתי לחשוב ולפנטז עליה. אחרי כמה ימים התקשרתי. אמרתי לה ששמי הוא נתי, נתן, או דה וינצ'י, מה שתבחר, ושפכתי את ליבי. שמעתי את נשימותיה מעבר לקו. היא הקשיבה לי.
לאחר מכן החלו שיחות ארוכות אל תוך הלילה. קולה היה רך ומתנגן עם ריש מתגלגלת במבטא דרום אמריקני. היא העדיפה לקרוא לי דה וינצ'י, ואף אני המשכתי לקרוא לה בשמה הווירטואלי. היא היתה שנונה, מעניינת ומצחיקה. התאהבתי בה טרם ראיתיה. היה לנו טעם דומה בספרות, תיאטרון, סרטים ושנינו היינו פריקים של טיולים. היה ברור שפגישתנו הראשונה תהיה במסלול של "שביל ישראל".
-איך אזהה אותך?
-נורא קל. אני ג'ינג'ית ומתולתלת, וגם אחבוש כובע אדום. לא תוכל לפספס!
-ג'ינג'ית ג'ינג'ית?
-אצלי הכל טבעי, לא רק השיער האדום והתלתלים!
-נשמע לוהט! אני אלבש מכנסים משובצים וכובע אוסטרלי רחב שוליים.
-מכנסיים משובצים? עשית סדר בבוידעם?
היא התגלגלה מצחוק ואני הצטרפתי לצחוקה.
-את רוצה שאחליף?
דווקא לא. זה מרגיש לי מדליק!
לפני הפגישה עם גברת הקמליות הלכתי לבקר את מיקי, שמצבה הלך והדרדר ולי לא נותרה ברירה אלא להעבירה לבית מוגן. היא ישבה על הכורסה המתנדנדת במיטב בגדיה, מדיפה ניחוחות של אחרי רחצה. שיערה הלבן היה לח עדיין, וטיפות מים זהרו על כתפיה החשופות. סוזי סירקה את שיערה במברשת רכה, משכה אותו לאחור וקשרה ממנו צמה עבותה. עיניה של מיקי היו עצומות למחצה אולי מהאמבטיה החמה, או מהטיול הקצר שעשינו בשבילי הגינה המטופחת של המוסד.
המבט שלה הזכיר לי אותה כמו שהיתה פעם
למרות מזג האוויר החמים והאביבי, היא רעדה מקור. כיסיתי את רגליה בשמיכה המשובצת ונשקתי לה על המצח. פניה נותרו ללא מבע. סימנתי לסוזי שאני זז, אבל בדיוק אז היא פקחה את עיניה והביטה בי באופן שהזכיר לי את מבטה מפעם. נרעדתי. האם ייתכן שהיא מרגישה? לקחתי את סוזי הצידה, ושטחתי לפניה את ליבי. סוזי הניפה את ידה בביטול, קראה לפחדים שלי "שטויות" ואמרה שאני חייב לצאת, אפילו להכיר מישהי "ואתה יודע מה, תביא אותה אליה – זה יעשה לך טוב!" עודדה אותי.
ברגע שירדתי מהרכב, ראיתי אותה. היא היתה בדיוק כפי שתיארתי לעצמי שתהיה, אדמונית ומתולתלת, עם כובע אדום על הראש. ג'ינג'ית אמיתית בגוף נשי ועגלגל. היא הגיחה לקראתי מהשביל בחיוך ענק, ובעיניים צוחקות.
-אני נתי, או דה וינצ'י, איך שתבחרי.
-ואני לידיה, מעדיפה לידיה.
היא הניפה את שיערה הלוהט ושפעת תלתליה זהרו בשמש. הקליק היה מיידי. אחרי זמן קצר, ביקרנו את מיקי. היא עפעפה אליה בעיניה, וראיתי חיוך קטנטן מסתתר בין שפתיה. כבר לא כעסתי על עצמי שמסרתי אותה לידי זרים, וגם לא היו בי רגשות אשם.
באותו רגע הבנתי שקיבלתי הזדמנות שנייה.
לפנייה לכתב/ת 
