שתף קטע נבחר

כמו לחיות בכלוב

"לאף אחד אין כוח להתעמת עם מורכבות כזו או אחרת, אז מה הסיכוי שיצירה אמיתית תסתנן לרשימת רבי המכר?" מיכל קירזנר-אפלבוים, סופרת, עורכת ומתרגמת, מרגישה עייפה ומתוסכלת מהעולם הספרותי

בימים אלה אני חוגגת עשר שנות פעילות ככותבת, עורכת ומתרגמת בשוק הספרות, אלא שאין כל סיבה לחגיגה. אחרי לבטים לא קלים, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהוציא לאור כמה מהדברים שבדרך כלל, ולו מחמת הבושה, נשמרים בחדרי חדרים.


ספרים. אין כל סיבה לחגיגה (צילום: עופר עמרם)

 

שישה ולפעמים אף שבעה ימי עבודה בשבוע ומספר שעות מבהיל ביממה מול המחשב לא קירבו אותי כהוא-זה אל המנוחה והנחלה. חוסר ההתאמה המשווע בין איכות היצירה – יסלח לי אלוהים, המוצר – לבין היקף סיקורה התקשורתי ומידת הצלחתה המסחרית מהמם כל פעם מחדש.

 

במהלך השנים עברו תחת ידי מעט מדי ספרים מעולים שכולם, עד האחרון שבהם, התפוגגו כעשן ורק יחידי סגולה זכו להתוודע אליהם, בשיטה הישנה והטובה כמובן, מפה לאוזן. לעומת זאת, שפר גורלם של אחרים, גרועים לאין ערוך, הודות למסע פרסום אגרסיבי ולסגולות מכירוֹת של הספר עצמו, כדוגמת סגנון כתיבה קליט עד מתחנף ואי-תביעת כל מאמץ מהקוראים.

 

כאן למעשה טמון עיקר הכאב. בתמימות אווילית אולי אני מסרבת להאמין שספרים שזכו להצלחה במולדתם ובמדינות אחרות – הרי אם לא כן לא סביר שהוצאת הספרים היתה רוכשת את הזכויות על תרגומם – נעלמים במהירות כזו מהתודעה ומהמדפים דווקא בקהילת הקוראים שלנו, עם הספר.

 

באנו כדי ליהנות

והוצאות הספרים? הן בתוך עמן יושבות, ומן הסתם כבר הרימו ידיים ויודעות מה אפשר לקדם ומה לא. הבעיה היא, אפוא, ברדידות הכללית שמחניקה כל יצירה שהולכת נגד הזרם. כשהנחת המוצא היא ש"באנו כדי ליהנות" ואם לא – תמיד אפשר לראות טלוויזיה, שלאף אחד אין כוח לחשוב, להשכיל, להתרגש, להתעמת עם מורכבות כזו או אחרת, מה הסיכוי שיצירה אמיתית תסתנן לרשימת רבי המכר? אפסי, מן הסתם.

 

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה הביוגרפיה הנפלאה של שייקספיר ("להיות או לא להיות שייקספיר", הוצאת עליית הגג) שזכיתי לתרגם ושיצאה לאור בדממה מבוישת לפני כשלושה חודשים. שייקספיר או לא שייקספיר, כמעט אפס סיקור עיתונאי.

 

והנה סוף סוף, בהאזנה מקרית לתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, שמעתי את עירית לינור מדברת על הספר

. אני מצטטת מהזיכרון בלבד את המילים, ללא הטון המתלהם, הרומס והלועג, שבו אמרה הגברת לינור משהו על כך שכל "איזה דוקטור" חושב לעצמו שהוא יכול להמציא ביוגרפיה על סמך הפרטים המעטים הידועים על שייקספיר, רובם ככולם חוזי נדל"ן מרכישות שביצע, שכלל אינם מתיישבים עם יצירה עשירה כל כך ומובילים לפיכך למסקנה שאין סיכוי שאותו אדם אחראי לבדו למכלול יצירה עצום ועשיר כל כך.

 

נכון, זוהי טענה מוכרת שיש המחזיקים בה (אף שאיש אינו מעלה תהיות כאלה לגבי יוצרים פוריים אחרים, כמו למשל מוצרט ושוברט שהספיקו כה הרבה בחייהם הקצרים), אבל הזלזול המופגן במחבר הביוגרפיה, סטיבן גרינבלט, פרופסור באוניברסיטת הרוורד הזניחה הנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לשייקספיר, מבהיל בעיני. האומנם איבדנו כל הערכה להשכלה שנרכשה בדם ויזע ולעבודה הקשה הניכרת בספר בבניית פסיפס מרהיב משברי עובדות זעירים?

 

רצוי לערוף ראשים

האלימות הפושה בחברה מזהמת גם את עולם התרבות והספרות. קובעי טעם מניפים את גרזנם כאחרוני הטוקבקיסטים. לינור מנופפת ב"עזבו אתכם מביוגרפיות של שייקספיר" ורן יגיל מציע לקוראי "מעריב" לא להסתמא מיצירתו של לואיס קרול לנוכח קביעתו המנומקת (והבלתי מוכחת בעליל) שהאיש ראוי להוקעה כפדופיל. לו אני אוסקר ויילד, הייתי נכנסת לכוננות ספיגה.


עזבו את שייקספיר, הניפו גרזן (עטיפת ספר)

 

מאחורי אווירת ההשתלחות הדוגרית, היהירה והיודעת-כול שבה מושמעים דברי הביקורת מסתתרת ההנחה מעוררת האימה שמותר – ואף רצוי – לערוף ראשים. אם פעם נתלינו באילנות גבוהים, היום אנחנו מעדיפים לתלות אותם. פחות מזה הרי לא יזיז להמון המשועמם בכיכר העיר.

 

כך נעלמים יוצרים ויצירות עוד בטרם הספיקו לנסח כתב הגנה. אני חוששת מפני האלימות הזאת גם כי היא מצמצמת את עולם הספרות שלנו, שהופך לקליל אך מקולקל, אבל בעיקר משום שהיא מרדדת את מחשבתנו ומאלפת אותנו למהר ולפסול, למהר ולסווג כל דבר כ"טוב" או "רע" בלי להבחין בגווני האפור ובעיקר להתענג על הקתרזיס שביריית החיצים, מילוליים כאחרים.

 

כמה מילים אישיות לסיום. עייפתי. עייפתי מהתסכול ומהיעדר התגמול על העבודה המאומצת, וכן, עייפתי גם

מההיבט הכלכלי. מתרגם ממוצע שעושה עבודתו נאמנה, ביסודיות ובתשומת לב, יכול רק לחלום על משכורתה של אורזת במפעל כושל, ללא תנאים סוציאליים כמובן. ועוד לא אמרנו מילה על תמלוגי הסופרים, שההגדרה "מעליבים" קטנה עליהם. היצירה היא בדמנו, אבל כולנו רוצים גם לחיות.

 

לפני שנים רבות אמר לי בחור אחד, בפרץ של כנות – שלא לומר בוטות – ישראלית: "יום אחד ישימו אותך ואת שכמותך בכלוב באמצע שנקין ויזרקו לכם בננות". אני מרגישה שהיום הזה הגיע, אף שאין לי שמץ של סיכוי להרשות לעצמי פיסת נדל"ן ולו בדמות כלוב באמצע שנקין, ולחרדתי אני לא אוהבת בננות.

 

מיכל קירזנר-אפלבוים, מתרגמת ועורכת ספרות, כתבה את "לואיס קרול ואליס - מסע בארץ הפלאות" (הוצאת מפה) ו"סולמות וחבלים" (הוצאת חרגול-עם עובד)

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קירזנר-אלבוים. אין סיבה לחייך
צילום: מיכל רבינוביץ'
לאתר ההטבות
מומלצים