"כשאהיה גדולה אני רוצה להיות אלין"
"החלום שלי הוא להתפרסם בתוכנית ריאליטי. אלו החיים האמיתיים", ד"ר רותי בן-זאב נחשפת לשיחת מתבגרות ותוהה האם הנוער אכן מאמין שהריאליטי הוא המציאות האמיתית
"הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", עדי סיכמה בדרמטיות ובהתלהבות את תוכנית הריאליטי שהן צפו בה. "החלום שלי הוא להתפרסם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אלו החיים האמיתיים!"
מירב, ששכבה על הפוף למרגלות הספה, הוסיפה: "ברור. ככה זה תמיד בטלוויזיה. הכול סבבה. לכי תסבירי את זה להורים שלי, שהחיים שלהם עלובים ומשעממים והריגוש הכי גדול שלהם זו יציאה לצימר פעם בשנה".
שי-לי גיחכה: "אתמול קיבלתי הרצאה מאבא שלי על כך שאני מכורה לטלוויזיה. אל תשאלו איזה סרטים. 'את חייבת להשקיע בלימודים, בלי בחינות בגרות לא תוכלי להתקדם, העישון מזיק לבריאות...' בקיצור, החארטות הרגילות".
עדי: "כשאני אהיה בגילם, אני לא אפול לתוך הבור המשעמם הזה. תראי אותם, ממש להקיא. כל היום עסוקים בחשבונות וכעסים. כל אחד מאשים את השני על בזבוזים ואוברדרפט בבנק. מי צריך את זה?"
שי-לי: "זו הבעיה. אני לא רוצה להיות כמוהם. אני שונאת את החיים שלהם".
להזדקן משעמום
לשיחה מרתקת זו נחשפתי בעודי ממתינה בסלון לחברתי. הבנות היו בחופשה ורבצו עם הררי פופקורן מול הטלוויזיה. נוכחותי לא הטרידה אותן כלל. להיפך. ניכר היה שהן נהנות מהקהל שהקשיב להן בעניין רב.
"אז מה, החיים האמיתיים הם ריאליטי?" שאלתי בחיוך את בנות-העשרה.
מירב: "ברור. את לא צופה ב'האח הגדול'?"
שי-לי: "החיים האמיתיים הם לא לשבת כל היום במשרד ולהזדקן משעמום".
מצאתי את עצמי עונה להן בהצטדקות: "אבל במציאות רוב האנשים צריכים לעבוד קשה כדי להתקדם. מה שאתן רואות ב'האח הגדול' לא משקף את המציאות. גם רוב הכוכבים של 'האח הגדול' חוזרים בסוף התוכנית לאנונימיות ומה שאנשים מוכנים לעשות בתוכנית 'הישרדות' מבלבל אתכן. בסופו של דבר, לא כל אחד נעשה כוכב טלוויזיה. הסתכלו סביבכן, כמה מהמבוגרים שאתן מכירות הם כוכבי טלוויזיה? אתן יודעות - מטרידה אותי העובדה שכל כך הרבה בנות מוכנות להשקיע ב'בוק' כי אולי הן תתפרסמנה. יותר ויותר בנות חושבות שאת נחשבת רק אם ראו אותך בטלוויזיה. בתקופתי זה לא היה קיים".
שי-לי: "הבנות שמוכנות לעשות הכול כדי להיות בטלוויזיה ובפרסומות הן סימן לפמיניזם החדש. גוף חטוב וחשוף הוא סימן לחופש ולא סימן לחוסר כבוד".
עדי: "נמאס כבר לשמוע מהמבוגרים כמה 'הנוער של היום הוא לא מה שהיה'. ברור שהוא לא מה שהיה. גם אתם לא מה שההורים שלכם היו. ככה זה. המציאות משתנה וגם אתם אחראים לשינוי".
"החיים האמיתיים"
שתי שאלות עלו בראשי. ראשית, האם הטלוויזיה מעצבת ערכים אצל הנוער הצופה בה? האם הילדים והנוער מאמינים שמה שהם רואים על המסך הוא באמת מה שקורה במציאות?
לפי מה שאני שומעת מילדים ומתבגרים: לדעתם, בתוכניות ריאליטי, הטלוויזיה משקפת במידה רבה את המציאות ומאפשרת הצצה למצבים, למקומות ולחייהם של אנשים כפי שהם מתבטאים "בחיים האמיתיים". כשבוחנים זאת, לפי הגישה הזו - אנשי התקשורת הם המתווכים בין ילדינו לבין המציאות. יוצא מכך שבנושאים שבהם המדיה היא מקור המידע המרכזי של ילדינו ואין להם בהקשר זה מידע מניסיונם הישיר, למדיה יש סיכוי גדול לעצב את דעתם ועמדותיהם.
השאלה השניה שעלתה בראשי היא האם השתתפות בתוכניות הריאליטי הפכו ל"כרטיס ביקור" של הצלחה? בעיתוני סיכום השנה, נכנסה בין השאר אלין לוי, כוכבת האח הגדול, בין גיבורי התרבות של השנה האחרונה ואני שואלת את עצמי: האם לכבוד יום עצמאותה של המדינה – גיבורי התרבות שלנו הם גיבורי הריאליטי והאם קיצורי הדרך הם אלו שיובילו את הצעירים להצלחה משמעותית - שהמדד שלה הוא לא בהכרח חומרי?
פוסטמן בספרו "אובדן הילדות", טוען שקיימת הסתגלות והטמעה של תכנים מסוכנים המועברים בתקשורת לילדים ונוער. אנשי התקשורת מצאו את עצמם נדרשים לספק רעב אין-סופי לחידושים ולגירויים, דבר שלא הותיר מקום לתוכניות מעמיקות ולסינון מסרים "לא חינוכיים".
השקיפות של הטלוויזיה (והמדיה בכלל), ביטלה את ההפרדה שיצרה הקריאה - בין אלו שיודעים לקרוא לבין אלו שלא יודעים לקרוא. כלומר, בין מבוגרים לילדים קטנים. כדי להבין מה משדרים בטלוויזיה לא צריך ללמוד בבית ספר. הנגישות של ילדים לסודות המבוגרים גדלה ובוטלו המחיצות.
להוציא את הטלוויזיה מהבית?
המדיה, אם כן, נתפסת כשקופה וכמשקפת מציאות. מכאן שילדינו מפנימים בצורה חזותית (וקלה מאוד להטמעה) ערכים ומציאות שמועברים אליהם ללא סינון. במצב זה הם נחשפים לתכנים מעולם המבוגרים, שאינם תואמים את גילם. תכנים מיניים ואלימים שהם נוטים לייחס להם ערך אמת או כפי שניסח זאת ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד: "בשנים האחרונות חלה ירידה דרסטית בגיל הנפגעים מעבירות מין. הנוער שאנחנו נתקלים בו סובל מריקנות ושטחיות. 'אתה נחשב רק אם ראו אותך בטלוויזיה'".
הנוער פיתח הזדהות גבוהה לא רק לגבי התכנים שמועברים בטלוויזיה, אלא גם ובעיקר כלפי גיבורי התרבות של הטלוויזיה. לדידם – הם המקור הסמכותי להשראה ולחיקוי. הם סוכני הערכים שלאורם הם גדלים. אם "בעידן הלא רחוק" הורינו היו מודל להטמעת ערכים וחיקוי, הרי שאנחנו, דור ההורים הנוכחי, מאבדים מסמכותנו ומהשפעתנו על עיצוב עולמם הערכי של ילדינו.
אני מניחה שבשלב זה תשאלו: האם את מציעה לנו לאסור על ילדינו לצפות בטלוויזיה, לנתק אותם מהאינטרנט? האם זה מציאותי? למרות שאני מכירה משפחות שעל פי גישה זו הוציאו את הטלוויזיה מהבית "כדי למנוע הרעלה מתמשכת של הילדים", הרי שברור שאפשרות זו, בעידן שלנו, לא סבירה בעליל.
כדי לחזק את הערכים שהיו משמעותיים לנו במשך דורות, ערכים שהביאו לנו הישגים תרבותיים ומדעיים מרשימים, עלינו להקטין ולהגביל את החשיפה הגבוהה של ילדינו לתוכניות מסוימות במדיה. כשמדובר בילדים צעירים, ההורים יכולים לעשות זאת על ידי פיקוח על הרגלי הצפייה. כשמדובר בבני נוער, אני מציעה לשוחח עימם על התוכניות שהם צופים בהן, לנסות ולשאול אותם על התחושות שיש להם בעת הצפייה בתוכניות אלו ולאחריהן. חשוב להדגיש בפניהם שוב ושוב שהמסרים המועברים בתוכניות אלו הם לא בהכרח השתקפות המציאות.
ואסיים בדבריו של ד"ר יריב בן אליעזר: "אם נחזק אצלם ערכים, שלא תמיד מוצגים בטלוויזיה, יתכן שנוכל להפוך את הטלוויזיה מגורם 'מחנך' לכלי בידור גרידא".
