המקום המסוכן ביותר ליהודים

מדינת ישראל הוקמה כדי שתשמש חוף מבטחים לעם היהודי, ואולם נדמה שמאז הקמתה היא דווקא המקום היחיד בעולם בו יהודים מוצאים את מותם בקביעות בעימותים צבאיים או בהתקפות טרור, לכאורה בגלל יהדותם, וליתר דיוק בשל השתייכותם למפעל הציוני.

דורות של התחמשות בלתי-פוסקת, שבמרוצתם הפכה ישראל למעצמה אזורית בעלת הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, לא הפיגו את חרדותינו. גם בעת הזו רבים חשים מאוימים - למשל מהימצאות נשק גרעיני בידי איראן, או מירי אלפי טילים ורקטות מצפון ומדרום.

בעוד השכול והחרדה הקיומית אופפים את העם בישראל מדי כמה שנים, במקומות רבים בעולם יהודים חיים בשגשוג, רווחה ויציבות, מקיימים חיי קהילה עשירים ומשתתפים באופן פעיל בקביעת אופי התרבות המקומית. המדינה שהוקמה "כדי שלא תהיה עוד שואה" היא המקום היחיד בו הפוליטיקאים המקומיים מעזים לאיים על היהודים ב...שואה נוספת, כפי שמעידים גם השנה הנאומים בטקסי ימי הזיכרון.

רוב רובם של הישראלים (לפחות מי שאינו קנאי דתי) רואה את ההגנה על רווחתם ושלמות גופם של יהודים כמשימה עיקרית של המדינה, משימה חשובה בהרבה למשל מהשאיפה להרחיב את גבולות המדינה מעבר לאלה שהוכרו על ידי העולם ב-1949. משום כך, לא מקרה הוא שהיחידים החשים כדגים במים במציאות הפוליטית הנוכחית הם פנאטים משיחיים. אפי איתם, למשל, הצהיר שריבונות יהודית בארץ ישראל השלמה היא מטרה ראויה להקריב עבורה חיי אדם. עלינו, שאר הישראלים, לשאול את עצמנו: האם אני מוכן להקריב את ילדיי וילדים אחרים, כאשר אני יכול להבטיח להם עתיד של ביטחון ונועם במקום אחר?

אמת, גם אלה שאינם קנאים יכולים להציע תשובה לשאלה "מדוע לחיות בישראל?", למשל "רק כאן אנו שולטים בגורלנו", או "רק כאן יש שותפות גורל". אך יש לבחון את תקפותן של תשובות אלה, לאור העובדה שבשנים האחרונות השתלטה על השיח הציבורי המוסכמה החדשה-ישנה כי נגזר עלינו לחיות על חרבנו, כ"וילה בג'ונגל" מול שכנינו "הברברים", ש"אינם מקבלים את קיומנו כאן".

זו אינה שליטה בגורלנו, אלא ההיפך הגמור: פטליזם ומבוי סתום. ובאשר לשותפות הגורל, הלכידות החברתית בישראל הולכת ונפרמת בעשורים האחרונים בשל קרעים בין חלקי הציבור, התפוררות מערכת החינוך, מדיניות כלכלית אכזרית, ומגיפת השחיתות בצמרת המחסלת את אמון הציבור במנהיגיו.

אין זו יד המקרה: כשכולנו שקועים בהתקף חרדה קיומית, או בהתאוששות מן ההתקף הקודם, למי יש כוח לטפל בבעיות היסוד?

המסקנה המיידית מן הדברים נראית מדכדכת: אלה המבטיחים לנו חרדה ועוינות נצחית מול מאות מיליוני שכנינו במזרח התיכון, מבטיחים גם שלא יהיו טעם או הצדקה מהותית לחיים כאן זולת האינרציה.

אך מסקנה זו מתבססת על קבלת אותה "אמת" מגבוה, בדבר חוסר הברירה של ישראל. מי שזוכר מעט את ההיסטוריה של המדינה, יודע שמלחמות ישראל היו בעיקרן מלחמות ברירה. זלזולה של ראש הממשלה גולדה מאיר בהצעות השלום של סאדאת עלה באלפי הרוגי חינם ב- 1973. ב-1982 הכריז ראש הממשלה בגין בגלוי על הפלישה ללבנון כעל מלחמת "יש ברירה".

גם המלחמות והמבצעים של העשור החולף, שנערכו כולם נגד כוחות קטנים ולא סדירים תוך פגיעה הרת-אסון באוכלוסייה אזרחית, בהחלט לא היו החלופה היחידה שעמדה מול ממשלת ישראל.

בהזהירה מראש מפני נבואות המלחמה המגשימות את עצמן השולטות בשיח הישראלי הנוכחי, כתבה חנה ארנדט כבר ב-1948: "היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עוינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים-תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים". הדרך היחידה להיחלץ מן המעגל היא ניהול מאבק עיקש נגד שטיפת המוח של "אין ברירה" והשורה האינסופית של מבצעי ברירה.

"עם ישראל" צריך סוף-סוף להחליט אם הוא מעדיף אדמה ("טובה שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח"), שליטה כוחנית ("תחת כל הסדר, ישראל תשמור על נוכחות צבאית סביב גבולות המדינה הפלסטינית") וסכסוך נצחי ("אין פרטנר"), על פני חיי אדם. רק בחירה בחלופה השנייה, כמאמר התורה "ובחרת בחיים", מצדיקה חיים בארץ הזו ולא מעבר לים.

עופר ניימן הוא עורך-שותף של מגזין הכיבוש

אסף אורון, פעיל זכויות אדם ועורך אתר קבוצת הכפרים