הסוגיה העיקרית הניצבת כיום בפני תורת ישראל היא היחס ל"אחר". היהדות היא מאוד מגדרית: היא מבחינה בין איש ובין אישה, בין יהודי לגוי, בין כהן לישראל, בין מיוחס לממזר ועוד ועוד.
התייחסות מגדרית זו נובעת מיסודות הבריאה: בריאת האיש והאישה מתוארים בצורה שונה כבר בפרק ב של ספר בראשית, והיא השתרשה בהלכה בדרכים שונות, וביניהן הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ועוד ועוד; ההבחנה בין יהודי ובין גוי מלווה את התורה כולה כבר מבני נוח, ואף היא השתרשה בהלכה בדרכים שונות, ובביטויים משמעותיים ביותר בנוסחי התפילה בעיקר במועדים, והדברים נכונים גם ביחס למגדרים השונים.
לעומת זאת, התרבות בה אנו חיים לפחות היום היא תרבות המבקשת לטשטש את הבדלי המגדר, לפחות בשתי דרכים עיקריות. דרך אחת היא להמעיט בחשיבותן. התביעה התרבותית היום היא להתייחס אל האדם באשר הוא אדם, ולא כחלק מקבוצה או מאומה; ההבדלים השונים בין גברים ונשים מאבדים מתוקפם ואלה שעוד קיימים ואינם קשורים בפיזיולוגיה מתערערים עם הזמן, ובוודאי שבתרבות הכללית של היום אין מחשיבים את היותו של אדם "כהן" או "ממזר" - בעיקר לאור העובדה שהדבר לא נבע מבחירתו.
דרך שניה היא דווקא להעצים את הזהות הקבוצתית, אולם לטעון כי לכל אדם זהויות רבות, והוא שייך לקבוצות מגדר שונות ומגוונות בחלקים נפרדים של אישיותו, וכיוון שכך אין מקום להעמדת כל מהותו של האדם על בסיס אחד.
זו הסיבה העיקרית לאיבוד העצמי של עם ישראל. אחוזי ההתבוללות העצומים הקיים כיום בתפוצות, ומחלחלים לתוככי מדינת ישראל, נובעים בעיקר בשל העובדה שלנוער היהודי הלמד כיום בקמפוסים אין תשתית נפשית ותרבותית ליחס לעובדה שהוא יהודי משמעות חזקה דיה, העומדת בפני התאהבות והתקשרות בבני אדם אחרים. בשל כך, הוא נוטה לבחון את בן הזוג או בת הזוג בעיניים פרטניות, כפי שהם לעצמם, ואינו מייחס ללאום חשיבות.
אנו נמצאים במסלול התנגשות של ציוויליזציות במובן זה, וקשה לתאר את העתיד. זהו כאמור האתגר המשמעותי של תורת ישראל. בשלב הראשון עומדת שאלת ההכלה – האם וכיצד יכולה תורת ישראל להכיל בקרבה את מי שהוא רואה אותו כ"אחר" מכל סוג שהוא. שאלה זו הולכת וגוברת בשל העובדה שאין היא שאלה קהילתית, אלא אנו עומדים כיום במדינה עצמאית, הבנויה מבחינה תרבותית כמדינה בה נשמרות זכויות האזרח של כל אזרחיה בשוויון מלא.
אמנם, הזהות הקולקטיבית של המדינה מוגדרת כ"יהודית", ויש בכך לצמצם במעט את זכויות ה"אחרים" (חוק השבות לדוגמה), אולם הדבר אינו מבטל את ההתנגשות שבין תפיסה מגדרית לתפיסה אזרחית.
אולם, השאלה אינה רק שאלה של התנגשות בין ה"יהדות" ובין מי שמחוצה לה. זו שאלה פנימית של תורת ישראל - כיצד נושאי התורה שבעל פה בזמננו רואים את היחס ל"אחרים" למיניהם, לא מכוח התנגשות תרבות, אלא מכוחם של מפגשים פנימיים בתוך העולם היהדות. הרי היחס השונה ל"אחר" מתנגש לעתים עם כבוד הבריות שהוא ערך יסודי יהודי הלכתי פנימי; הוא מתנגש לעתים עם צדק ומשפט; הוא מתנגש לעתים עם חסד ורחמים - כל אלה הם נושאים פנימיים של תורת ישראל. מצד שני, כאמור – חלק בלתי נפרד מההלכה הוא ההבחנה בין אדם לאדם.
תביעת האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נובעת משני כיוונים. כיוון אחד הוא העובדה שמדובר בשאלה שיש לה השלכות רבות, בעיקר בתחום ירושת הארץ. מסיפור בנות צלפחד, שאף הן נוקטות במילה "למה יגרע שם אבינו" ומהגזירה השווה בין הסיפורים, אנו למדים כי יש קשר בין היות האדם מנוי בקרב יוצאי מצרים ועושי הפסח ובין ירושת הארץ. ברם, תביעתם לא להיגרע היא עמוקה יותר. קרבן הפסח הוא ההופך את היחידים לציבור, והעובדה שהם לא הקריבו משמעו שהם יוצאים מן הציבור. יהיה זה לא נכון להציב את סוגיית 'פסח שני' כסוגיית הסובלנות.
לא סובלנות כלפי דרכים אחרות יש בפרשה זו, אלא פיתרון בעיה של מי שנקלע למקום שהוא מוצא על ידו מכלל ישראל. לא זו בלבד, אלא שבשנה הבאה מקריבי קרבן הפסח השני יבואו בזמנו ובעיתו, ויהיו חלק מעם ישראל המקריב את קורבן הפסח.
גם אלה הנמשכים לבני מינם אינם יכולים להיות מוצאים מהציבור. אין הם "נגרעים" מהציבור, אף על פי שלא ניתן להכחיש את העובדה
שיש כאלה שבשם שמיים מוציאים אותם מהציבור שלא בצדק ושלא בסמכות. הם נושאים עמם מצוקה קשה - הן אישית על היותם "אחרים", והן חברתית: החברה שאינה מוכנה לקבל נורמות חיים המנוגדים לכלל היסודי מראשית הבריאה "ודבק באשתו".
הבעיה אינה מדרון חלקלק. מדרון חלקלק אינו טיעון תקף כאשר גורמים בשמו למצוקה איומה. הסוגיה היא "מיניה וביה" - התנגדות תורת ישראל לחד מיניות, ולבניית משפחה בדרך אחרת מאשר זו של "ודבק באשתו". אנו מכירים בהלכה מצבים לא מעטים בהם ההלכה מתגמשת כדי לגאול אדם ממצוקתו. התגמשות זו לעולם היא התגמשות זמנית, ארעית, ואין היא מבטלת ערכי יסוד. כך גם מתרחש בפרשת פסח שני - לא דובר בפסח שני על שינוי יסוד הפסח, אלא על פיתרון מצוקה, בדרך שתוארה יפה במאמר, של אלה שלא זכו לעסוק בפסח שני בזמן הזה.
אולם, גם לאחר ההבחנה החדה בין פסח שני ובין שאלת האחר ההומו-לסבי עדיין תעמוד על תילה מצוקת האדם, והיחס העקרוני והחברתי לחיים שאינם מתכנסים ל"ודבק באשתו". על המצוקה הזו, שהיא כנה ואמיתית, צריך לחפש דרכים להקל.
אני לא שותף לחלום כי מלמטה למעלה יקועקעו דבריה של התורה. אני כן שותף לניסיון המתמיד לבחון מה באמת מותר ואסור; כיצד מגיבה הקהילה לנורמות המנוגדות לה ואינה יוצרת מוסר כפול בכך שהיא מקבלת חוטאים איומים ונוראים בתוכה ובמקביל דוחה מתוכה את ה"אחרים" שפגיעתם לא הייתה באיש אחר; איך מחפשים דרכים משותפות להתקיים בתוך מצוקה זו גם אם לא ניתן להיגאל ממנה לחלוטין, ועוד ועוד. בדרך כזו אנו מקשרים ביתר דיוק את 'פסח שני' לשאלת ה"אחר", ומוצאים גאולה (חלקית) למציאות כואבת.
כנס בנושא "המיעוטים בחברה הדתית" יתקיים ביום שני ה- 26.4 בשעה 19:00 במרכז תרבות עמים לנוער בירושלים.
