שתף קטע נבחר

 

פרידה מ"האייל הקורא" / טור אישי

מי שהיה מייסדו ועורכו הראשון של "האייל הקורא", דובי קננגיסר, נפרד מאחד האתרים הוותיקים והאיכותיים ביותר ברשת הישראלית שסוגר את שעריו

אתמול (ה') פורסמה באתר "האייל הקורא " הודעה על סגירתו. "האייל הקורא", שהיה אחד האתרים הראשונים הבולטים ברשת הישראלית, שרד למעלה מעשור, והיווה במה למגוון גדול של דעות, מאמרים והתדיינות רבת תרבות ברשת. כעת, עם סגירתו, כותב ל-ynet מי שהיה מייסד האתר ועורכו הראשון, טור פרידה מיציר כפיו.

 

"הצייד" הוא משחק מחשב ייחודי. מדובר בסימולטור צייד שנצמד עד כמה שאפשר לחוויה האמיתית: דגש מיוחד הושם על יצירת סביבה אמינה, כולל רחשי הצמחייה עליה צועד השחקן, פרפרים מתעופפים, ועלים הנושרים מהעצים כשנושבת בהם הרוח.

 

כנהוג בסימולטורים, השחקן אינו נזרק מיד לתוך האקשן – אפשר להסתובב שעות בסביבת המשחק בלי להתקל בצבי אחד לרפואה, וגם כשכבר נתקלים באחד מהם, קל מאוד להפחיד אותו לפני שמספיקים להרים את כוונת הרובה לגובה העיניים. אם הצלחת להתגבר על כל אלו, עדיין נותרת המשימה הלא פשוטה של קליעה מדוייקת שתקטול את הצבי במקום. לעיתים קרובות הפגיעה לא תהיה קטלנית.

 

גסיסתו של אייל

או אז, כשמתקרבים אל החיה היא עוד מפרפרת על הקרקע, נועצת בשחקן עיניים גדולות. הדבר הנכון לעשות הוא לתקוע לה כדור בראש ולסיים את הסבל שלה. אבל זה לא קל.

אפילו כשהצבי הוא דיגיטלי לחלוטין, זה עדיין קשה לסיים חיים של חיה שמסתכלת עליך בחזרה.

 

אתמול סוף סוף שמנו סוף לפרפורי הגסיסה הממושכים של "האייל הקורא", כתב עת מקוון לתרבות ואקטואליה שהקמנו אני וחברים קצת לפני סוף האלף הקודם. מאז התפרסמה הודעת הסגירה זורמות התגובות – באייל עצמו, בטוויטר, בפייסבוק ובדוא"ל – והחיה מסתכלת עלי בחזרה בעיניים עצובות. ובכל זאת, אני יודע שזה היה הדבר הנכון לעשות.

 

האייל הקורא היה אתר יחודי, אולי אפילו מהפכני, כשהוקם. גם היום הוא שומר על יחודיותו, אבל הזמן נתן בו את אותותיו. בעת שכל העולם מסביב עבר לעבוד בקצב המיידי של האינטרנט, האייל רק נהיה איטי ומסורבל יותר משנה לשנה.

 

בעת שהוא התהלך עוד בצעד כבד, פיזזו סביבו החיות הצעירות והזריזות שתפסו, עבורי ועבור אחרים באייל, מקום הולך וגדל בסדר היום האינטרנטי: הבלוגים. האייל הפך לדינוזאור.

 

חופש הברבור

התפוצצות האוכלוסין של הרשת הישראלית לאורך העשור האחרון היא מאורע משמח ומעציב כאחד: משמח, כי תמיד כיף לראות אלף פרחים פורחים; עצוב, כי רובנו רואים רק כמה עשרות מהם, ולא נחשפים למה שאנחנו עלולים שלא לאהוב. יחודו של האייל הקורא היה בעקרון שהצבנו כנר לרגלנו למן היום הראשון לקיומו: להוות במה פתוחה לכל רצף הדעות בציבוריות הישראלית.

 

לאייל לא הייתה אג'נדה פוליטית (למרות שכמעט כל עורכיו באו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית), למעט זאת: דמוקרטיה מתפקדת חייבת לקיים שיח, ושיח יכול להתקיים רק אם מאזינים לכל הדעות.

 

כך העלינו מאמרים באייל שנעו החל ממניפסט של יורד מטעמי מצפון ועד לכתב הגנה על מאיר כהנא. מאמרים שוביניסטיים, מאמרים גזעניים, מאמרים שגרמו לעשן לצאת לי

מהאזניים כשקראתי אותם – כולם זכו לפרסום בשל העקרון שהגדרתי אותו, במאמר הגנה על מדיניות פרסום המאמרים באתר, כ"חופש הברבור".

 

אני מאמין שפחות או יותר כל מגזר בציבור הישראלי בא לידי ביטוי באייל בצורה כזו או אחרת (למעט, לצערי, ערביי ישראל, שלא הצלחנו להביא משורותיהם אל האתר). לא ניתן להתמודד עם עמדות, נקלות ונתעבות ככל שיהיו, על ידי התעלמות מהן.

 

אדם ישר עם עצמו חייב להיות מסוגל להישיר עיניים לטקסטים הללו ולהתמודד איתם כפי שיתמודד עם כל אמירה. ואם אינו מסוגל לכך, הדבר אומר דרשני.

 

לחישה רועמת

היום, כשדעותי שלי נדדו הרחק לקצה השמאלי של המפה הפוליטית, באותו מדבר ציה המכונה "השמאל הרדיקלי" או "פוסט-ציונות", אני מודע יותר מאי פעם לחשיבות העקרון הזה שהצבתי לעצמי עוד כשהייתי בלב הקונצנזוס. כי חופש הברבור, אפילו זה של שמאלנים עוכרי ישראל כמוני, אינו מתבטא רק בכך שאני יכול לכתוב בבלוג שלי – הוא צריך להתבטא גם בכך שיקשיבו לי וישיבו לי גם אלו שאינם שייכים למעגל החברתי שלי, שבין כה וכה מסכים איתי.

 

הבלוגים, לפיכך, נותנים אשליה של חופש דיבור ושל שיח ציבורי, אבל אין זה אלא החופש ללחוש לחברי בלי שאף אחד אחר ישמע אותי.

 

מנגד עומדים אתרי החדשות הגדולים, אלו שעדיין נאמנים לקונצנזוס, כשהעקרון היחיד לפיו הם עובדים הוא עקרון הרווח. המכנה המשותף הרחב ביותר מגדיר את טווח הדעות שיושמעו באתרים הללו.

 

רק בטוקבקים – אותה תיבת פנדורה שבסוף כל ידיעה באתרי החדשות הישראליים – מותר להביע דעות קיצוניות, אך גם שם נשמר לא יותר מאשר חופש הלחישה, וכך הופכת

כתיבת הטוקבק לתחרות מי ילחש הכי חזק, תחרות שבה כולנו מפסידים.

 

להרגיז את כולם

רק אתר ללא מטרות רווח כמו האייל הקורא יכול להרשות לעצמו להרגיז את כולם בבת אחת. רק אתר כזה יכול להעז להגדיר את קהל היעד שלו באופן כה רחב, ואז לירוק לכולם את האמת בפרצוף: יש שם, איפשהו, אנשים לא פחות אינטליגנטיים ורהוטים ממך, והם חושבים בדיוק ההפך ממך. עכשיו לך תתמודד עם התובנה הזו.

 

האייל הקורא נגאל מסבלו, ובתור האבא שראה את הבייבי שלו מחרחר כך, יש מידה של הקלה בדבר. אבל העקרונות שהיו ביסוד כתב העת הזה נותרו כעת מיותמים, וראוי וחשוב שהם יתגלגלו בפרוייקט אחר, בידיו של מישהו אחר שיש לו הזמן והמרץ כדי לתחזק אותו, ובאופן שיתאים לעידן הנוכחי של הרשת. השיח הציבורי בישראל זקוק לפורום שכזה.

 

דובי קננגיסר הוא מייסד האייל הקורא ועורכו הראשון. כיום שוקד על עבודת הדוקטורט שלו בטורונטו שבקנדה

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים