תחיית המתים

ג'ואל פיטר ויתקין אוהב להזכיר איך שבגיל שש ניתז והתגלגל תחתיו ראש כרות של נערה, שנפגעה ממכונית חולפת בקרבת ביתו בברוקלין. "זה היה מפגשי הראשון עם האסתטיקה של המוות וליוותה אותה תחושה של עירעור וזעזוע ומצד שני, חיוניות וסקרנות", הוא אומר. דומה שמאז מנסה ויתקין בהתמדה כבר עשרות שנים, לשחזר את אותה תחושה של פליאה וזעזוע, סקרנות וזוועה שחווה באותו רגע ברחוב.

ויתקין נולד ב-1939 בברוקלין, לאם קתולית ולאב יהודי, שחשף אותו לעולם הצילום כשהציג לפניו מגזינים כמו "לייף" ו"לוק". כבר כנער החל לעסוק בצילום ובשנים 1961-64 אף שימש כצלם צבאי. בין תפקידיו נדרש גם לצלם לא מעט חיילים שנהרגו או התאבדו. לטענתו לא הרגיש שום רתיעה מצילום הגופות ואף הצליח לגלות בהם יופי ואמת.

"אנה אמטחובה". דיוקן נטול עצמי (צילום: ג'ואל פיטר ויתקין)

לאחר שחרורו למד פיסול ב"קופר יוניון", והמשיך ללימודי צילום ותולדות האומנות באוניברסיטת ניו מכסיקו. כבר בתחילת דרכו בחר הצלם והאוצר אדוארד שטייכן להכליל את אחת מעבודותיו באוסף הקבע של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. מאז עבודותיו הוצגו בכל היכלי האמנות שהירשו לעצמם לחשוף את עבודותיו יוצאות הדופן והחריגות בזוועות שעולות בהן. עבודות שרק העידן הפוסט-מודרני יכל להכשירן ולהציגן "מעל הדלפק".

רנסנס מהגיהנום

בעבודותיו מתכתב ויתקין עם תולדות האמנות ועם ציירים כאל-גרקו, הירונימוס בוש וגויה לצד צלמים כמו בלוק (Bellocq) מאן ריי ואחרים. הוא בונה ומביים סצנות, שברובן משחזרות יצירות אמנות מתקופת הרנסנס המציגות תמונות מרכזיות מהברית החדשה ומעמיד בתוכן את דוגמנים חיים, או לעיתים אף מתים, גיבנים, גמדים, אנשים בעלי איברים חריגים וקטועי איברים, שמנים באופן חולני, רזים בצורה קיצונית, או פוחלצים של חיות במצבים שונים.

לכל אלו הוא מצרף חפצים השייכים לשדות סימבוליים אחרים ואסתטיקה אפלה הנעה בין משמעות דתית למיסטיציזם איזוטרי, קמה ועולה מהרקבון המורבידי, מהסוטה והמכוער, ומציבה בפנינו יופי חדש.

"הצילומים שלי לא נועדו להטריד אנשים", אמר לא פעם, "אני מצלם את המוות כי הוא חלק מהחיים". אפשר להטיל ספק בטענה הנטורליסית הזו, בעיקר אם קוראים את המודעה שפרסם בשנת 1985 שבאמצעותה פנה ל"גמדים, גיבנים, נשים מזוקנות, אנשים שנולדו עם עיוותים או ללא חלקים כלשהם מגופם, אנשים דמויי מפלצת..." בניסיון לגייסם כדוגמנים וכמקור להשראה ליצירתו הבאה.

"אדם עם כלב". מזועזעים? (צילום: ג'ואל פיטר ויתקין)

בראשיתו חיפש מדיום הצילום את זהותו ואת שימושיו. אחד מהם היה צילום הנפטרים כשהם לבושים בהידור ומאופרים רגע לפני הבאתם לקבורה. בכך החליף הצילום שיטות קודמות של הנצחת פני המת, כמו מסכות מוות יצוקות וציורי דיוקן. העיסוק במוות דרך גופות המתים היווה נושא עיקרי או משני אצל אמנים רבים, תמיד בלווית ריח סנסציוני ושערוריתי רע, מגופות הזונות שנימשו מהמים אצל קרוואג'יו דרך צילומי הגופות המרקיבות של סאלי מאן ועד לכריש המפוחלץ של דמיאן הירסט.

זוהי הליכה על חבל דק מאוד, התנדנדות תמידית וסוערת בין ההיררכיות, רגל אחת ב"אמנות העילית" והאחרת בז'אנרים ותתי ז'נרים "נחותים" כספרות בעתה וסרטים דלי תקציב. זהו מתח שאותו מייצגים סופרים כאדגר אלן פו וסטיבן קינג, מפלצות כפרנקינשטיין ופרדי קרוגר, יצירות כ"איש הפיל" ו"הנוסע השמיני".

מעוותי כל העולם התאחדו

הדוגמא המעניינת מכולן בהקשר זה היא סרטו טוד בראונינג מ-1932, "פריקס", שמספר סיפור אהבה גרוטסקי ומקאברי בין ננס בקרקס ולוליינית. זהו מופע השוליים האולטמטיבי שבין שלל כוכביו אפשר לפגוש תאומות סיאמיות, "איש תולעת" המסוגל להתגלח, לגלגל ולהצית סיגריה בעזרת פיו בלבד, אישה מזוקנת, ההרמפרודיט (חצי גבר-חצי אישה), אוסף של "ראשי סיכה", אדם למחצה, שגופו "הסתיים" מתחת לצלעותיו ודחויים ואומללים נוספים. למרות העלילה המרושעת טען מבקר הקולנוע הנחשב אנדרו סאריס, שמדובר באחד הסרטים הכי מלאי חמלה שנוצרו אי פעם.

כפי שציינה הצלמת האמריקאית דיאן ארבוס את ההשפעה העמוקה של "פריקס" על עבודתה, כך סטודנטים רבים לאמנות ובוודאי לצילום יזכירו את רגע הפגישה עם העבודות של ויתקין. כל אחד יגיב אליהן אחרת, על פי טבעו, נטיותיו וסיבולת מערכת העיכול שלו, אבל מעטים יישארו אדישים.

זוועתון אסתטי

ערב שובי משהות של שנה בלונדון, ישבתי על הרצפה בחנות הספרים "דילנ'ס" והעברתי את השעות האחרונות שלי בעיר בעיון בספרי הפתולוגיה והרפואה - סוג של תחביב מביש, שנולד גם מתוך החיפושים של אמן צעיר בתחילת דרכו (סקרנות ותחושה המעורבת של התרגשות וזוועה שהמפגש עם דמויים כאלו מעורר).

"ארס מוריאנד". נע בין החיים למתים (צילום: ג'ואל פיטר ויתקין)

בדרכי החוצה ניתקלתי בשני ספרים של ויתקין שהוצעו למכירה והחלטתי לנצל את את ההזדמנות לרכוש ספרים באיכות הדפסה גבוהה. על ויתקין שמעתי עוד בהיותי סטודנט ונחשפתי לעבודתו דרך רפרודוקציות באיכות נמוכה, אך עד לאותו רגע הן סטו ממסלול תודעתי.

לקחתי עמי את הספרים למטוס ואת החוויה המסעירה של המפגש הראשון עם העבודות שהתגלו לעיני לא אשכח לעולם. הרגשתי שגיליתי צלם, אמן שמעיז לעשות חיבוריים נועזים בין מקורות מנוגדים, להשתמש בכל מה שהוא טאבו ולזעזע בשפה אסטטית כל כך.

אני גם זוכר הייטב את תחושת אי הנוחות שהרגשתי כשמבטים ננעצו בספר מכיוון המושבים השכנים. למרות שהחזקתי בידי ספרי אמנות שליוו תערוכות שהוצגו בחללים מרכזיים, גוננתי עליהם כאילו היו חומר אסור לקריאה. עם השנים, מתוך רצון לשתף ולאפשר לסטודנטים לחוות את ויתקין לראשונה, חזרתי והראיתי את עבודותיו ומצאתי את עצמי סקרן מתגובותם לעבודות, ובו בזמן משועמם ומופתע רק מעוצמתן שקהתה.

יצאנו מהשוק

בראיה מפוכחת ורטרוספקטיבית ברור שהסנסציה עומעמה. ישנה החזרה המעיקה והסטגנטית בנושאים ובאופן הטיפול של ויתקין בהם, כאילו שהוא מחלת ילדות שחייבים להחלים ממנה. עדיין לא הכרעתי ביני לבין עצמי אם ההיסטוריה תבחר לזכור את קורפוס היצירה שלו ולהגדירו כ"קלאסי", אמנות פורצת דרך בתעוזתה ובאופן עשייתה, או שהשפעתן לאורך הזמן תדעך. ממש כמו שקרה ליצירות אחרות, שהמפגש הראשוני איתן גרם להלם, אבל הן לא הצליחו לעורר את הסקרנות ואת התשוקה לשוב ולפגשן.

ג'ואל-פיטר ויתקין: עבודות 1994-2007. גלריה "מנשר". תאריך נעילת התערוכה: ה-27 במאי.

• הכותב תמיר שר הוא צלם