המוזיקה הישראלית בוערת. להבותיה חזקות, אבל אינן אחידות בעוצמתן. וכך משגשגות כאן מוזיקה מצוינת ולצדה מוזיקה איומה ושתיהן מעורבבות במוזיקה אחידה בבינוניותה. באי סדר שכזה, של צלילים חסרי היררכיה, מתבקשת מוזיקה מאזנת של אוטוריטה, רף גבוה של טעם טוב.
ולא רק במוזיקה. גם במילים. מותו של אהוד מנור - כותב פורה ומרכזי בזמר העברי, העמיק כאן את החיסרון ביוצרים שכתיבתם אמנותם ושבכוחם להתאים מילים הולמות לטובי המלחינים והמבצעים.
כספי. שירים מורכבים אך ידידותיים (צילום: גלעד גודר)
לתוך הרקע-קרע הזה, נכנס באופן מושלם "נפש תאומה", אלבום הסולו ה-19 של מתי כספי. חמש שנים מאז אלבומו הקודם, "את האישה שלי", כספי, בהלחנתו ובשירתו, גאל טקסטים לא מולחנים של מנור - נפשו היצירתית התאומה (והמקור לשם האלבום). כבר השיר הפותח, "קרבת אלוהים" מכה במשב של כאב, כשמנור מנבא את החיים בלעדיו ("אם תזכרו אותי, לעד לא אעזוב. וגם אחרי מותי, יש דרך לאהוב"). וכך, לצד שירי אהבה, הטקסטים של מנור ב"נפש תאומה" מספרים על פיכחונות, החמצות והשלמות, וגם מנהלים מערכות יחסים עם הצדדים האפלים של הנשמה.
כספי, שתמיד היטיב ליצור עם המילים של מנור, הצליח גם הפעם להחליק לתוֹכן ולבנות בהן את עולם השירים המורכבים אך ידידותיים שלו, והתוצאה היא אלבום שגדל מהאזנה להאזנה. הדרך ה"כספית" להתמודד עם השדים המפתיעים שבאלבום היא להתיידד איתם באמצעות הומור ושובבות, כמו למשל במקצב העליז והמחויך שבשיר "הצדדים האפלים", עם החליל הממתיק של אמיר מילשטיין, ועם שירים כמו "וזה כואב לי" ו"פעם ידעתי הכל", שמזכירים בגרוב שלהם את הרפרטואר הברזילאי שלו.
האלבום מגוון בתכניו ובקצבו, וכולל גם דואטים יפים: "גוף אחד" הרוקיסטי עם יהודית רביץ, "נרקוד" החפלאי עם סימה שושן ו"סמבה בשניים" עם שירי מימון (שנוכחותה המוזיקלית המרהיבה מזכירה עד כמה היא ראויה לשירים שהולמים את מידותיה). השירים השקטים כמעט מדיטטיביים בחלחולם העדין. ובכלל, הווירטואוזיות והקפדנות המוזיקלית של כספי מאפשרות לו להפגין צניעות בעיבודים המתבססים על כלי נגינה מועטים – גיטרות (יאיר מיכאל), בס (אילן אביב), תופים (יואב בונצל ואלי בן שושן), פסנתר וקלידים (כספי). לעיתים יש תוספות כמו הדרבוקה של חיים אוליאל, עוד וכינור (שמעון עמר) בשירים המזרחיים ("מותר האדם") או מגע חליל, אקורדיאון ומנדולינה.
יש ב"נפש תאומה" שירים שמקומם בקלאסיקה של כספי, כלומר שירי מופת מהסוג של
"הנה הנה" ו"איך זה שכוכב". "רוח האדם", עם הלחן מעורר ההשראה, ו"עוד ועוד" הרומנטי - ה"ברית עולם" הנוכחית של כספי - בהחלט עונים על ההגדרה.
הגילוי המשמח באלבום הוא שכספי ממשיך להתפתח כיוצר וכמבצע. זה מתבטא, למשל בשיר היפה "גדודים של הנופלים", שבו מוחצן משירתו רגש רב, המנוגד ל"קוּליות" המפורסמת שלו. היכולת הלא מובנת מאליה להמשיך ולהתחדש, שומרת על הרלוונטיות של מתי כספי והופכת אותו למגדלור בים הסוער והלא ממוקד של המוזיקה הישראלית.
"נפש תאומה", מתי כספי, פונוקול
