אל תקרא לי שחור-לבן
בחירתו של גיל סקוט-הרון לבטל את הגעתו לישראל ולשתוק משדרת פחדנות, ההפך הגמור ממה שאמן שכוחו במילתו אמור לייצג. חבל שלא למד מבנו הרוחני, סול וויליאמס, איך בודקים סכסוך מקרוב ולומדים על שני הצדדים. גיא חג'ג' מאוכזב
כפולה הייתה אכזבתי כשנודע לי שהמשורר והאמן גיל סקוט-הרון נכנע ללחץ המחרימים את ישראל מבית ומחוץ, והסיר מלוח ההופעות הרשמי שלו את הופעתו הצפויה בתל אביב. בפעם הראשונה התאכזבתי באופן אישי, כי כמאזין וכמעריץ ציפיתי מאוד ל-25 במאי, לרגע בו אראה ואשמע במו חושיי אמן שאני אוהב ומזדהה עם רבים משיריו. האכזבה השנייה הייתה עמוקה הרבה יותר.

 

ציפיתי מגיל סקוט-הרון לא להיכנע. אני יכול להבין ללבו. הלחץ עליו היה גדול, העמוד בו פורסמה ההופעה באתרו הרשמי התמלאה עשרות תגובות נחרצות ונרגשות משני הצדדים, הן מצד התומכים בחרם על ישראל שהפצירו בו "לא לשבור את החרם" (שנשבר מדי יום ביומו על ידי רוב העולם, כך שקשה ממש לקרוא לו חרם), הן מצד ישראלים שניסו לשכנע אותו לבוא בכל זאת ולהופיע. זה לא מקרה פשוט. הסכסוך הישראלי-ערבי אינו פשוט, הוא סבוך ומורכב מאין כמוהו.

 

ציפיתי מאמן אינטליגנטי כמו סקוט-הרון להבין את זה. להבין שלא מדובר בשחור ולבן, בטובים ומסכנים מול רעים וחזקים.

 

ציפיתי ממנו להזדהות עם עמדתו של גרג דולי, מנהיג Twilight Singers, שהגיע עם הלהקה שלו לשתי הופעות מדהימות בבארבי ב-2006, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, למרות לחץ בינלאומי דומה. דולי אמר אז שהוא בא לנגן לאנשים, לא לממשלות שלהם. זו אמירה נבונה, ואם בוחרים להקשיב לתומכי החרם, צריך תבונה כדי לדעת להבדיל בין מדיניות של ממשלה לבין הקהל שמגיע להופעה, שלא בהכרח בחר בממשלה או תומך במדיניות שלה.


סקוט-הרון של אז. תמיד הטיף למחשבה עצמאית

 

ציפיתי מאמן כמו סקוט-הרון, שבמשך כל דרכו האמנותית הטיף למחשבה עצמאית, שהאמנות שלו מושתתת על רטוריקה ועל דיבור והקשבה, לדעת שהדבר החשוב ביותר בכל ויכוח הוא הדיון. ציפיתי ממנו להיות חלק מהדיון הזה, להגיע לישראל כדי לומר וכדי להקשיב. לומר על הבמה את מה שיש לו ללמד אותנו; ולהקשיב לקולות הרבים שמדברים את הסכסוך הזה משני צדיו של הגבול, משני צדיה של המפה הפוליטית. להקשיב ולקבל החלטה מתוך ידע ומתוך ראייה מהשטח של מורכבות המצב.

 

ציפיתי מסקוט-הרון ללמוד מבנו הרוחני, אמן הספוקן-וורד סול וויליאמס, שעמד גם הוא נוכח לחצים דומים בשנה שעברה, הגיע לישראל ונתן בתל אביב הופעה בת 50 דקות של טקסט בלבד, שעצרה את דפיקות הלב של כל מי שהיה בחדר. וויליאמס לא פחד לדבר על הבמה על התחושות הקשות שלו בביקור הזה, למתוח קווי דמיון ושוני בין מלחמות ארה"ב למלחמות ישראל, לשאול שאלות קשות, לחפש תשובות.


סול וויליאמס בישראל. בא כדי להישמע וכדי לשמוע (צילום: דנה קופל) 

 

למחרת ההופעה הוא נסע לבקר בירושלים ובבילעין. הוא פגש את האנשים משני הצדדים, הוא שוחח איתם, הוא הקשיב להם, הוא למד. וזמן מה אחרי ההופעה הוא פרסם בבלוג שלו פוסט ארוך על הביקור הזה, בו סיפר בדרכו הכנה והישירה על התחושות, הקונפליקטים והמחשבות שלו בישראל. הוא בא כדי להישמע וכדי לשמוע. בין היתר, הוא כתב שם על החלטתו להגיע: "לדעתי, כדי שדברים ישתפרו, ילדים ישראלים (...) צריכים לקבל השראה כדי לחשוב בעצמם, ולהטיל ספק בכל מה שנולדו לתוכו; אני יכול להחרים את הסטודנטים והצעירים בישראל בדיוק כמו שאני יכול להחרים את אלה באמריקה".

 

ציפיתי מאמן פוליטי כמו סקוט-הרון, שהמילה היא החרב שלו, לדעת שהדבר היחיד שמאזיניו לא יוכלו לסבול הוא צביעות. צביעות היא להחרים את ישראל אבל להופיע באמריקה, שיוצאת למלחמות מיותרות, שיחסה לשחורים עדיין לא שווה והוגן, שטבחה באינדיאנים, שידיה בהחלט אינן נקיות.

 

ציפיתי להרבה, ואולי ציפיתי ליותר מדי. אולי מבחוץ המצב בישראל ובפלסטין נראה כל כך חד-משמעי, פשוט ונחרץ, שאי אפשר לכעוס על סקוט-הרון על שהוא מאזין לצד אחד של הדיון ולא לצדו השני. אבל אפשר להאשים אותנו, את ההסברה הישראלית, בכך שלא נשמע מספיק חזק קולו של הצד השני של הדיון, זה שטוען שהמצב מורכב מאוד, סבוך ודורש התבוננות מעמיקה כדי לחרוץ דעה, בטח כדי לפעול לפיה.

 

ייתכן שסקוט-הרון עוד יגיע. גם לאונרד כהן לא פרסם באתר הרשמי שלו את ההופעה בישראל אך בסוף הופיע גם הופיע. ואולי סקוט-הרון ישנה את דעתו באותה המהירות בה שינה אותה מהרגע בו חתם על הסכם להופיע בישראל ועד שהכריז השבוע מעל במה באנגליה שהוא מסרב להגיע לכאן.

 

אני מקווה שהוא אכן יגיע, ישמיע את קולו ויאזין למגוון הקולות שכאן. הבחירה לשתוק, במיוחד מצד אמן שכוחו במילתו, תהיה פחדנות וצרות אופקים – ההיפך הגמור ממה שגיל סקוט-הרון מייצג.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה אל תקרא לי שחור-לבן
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דעה
    סקוט-הרון. ציפינו שלא ייכנע
    צילום: Mishca Richter
    7 לילות
    ynet ספיישל