גיבורי מעמד הפועלים
מהמחאה של בוב דילן ובוב מארלי, דרך האקטיביזם החברתי של ג'ון באאז וטום מורלו ועד לקפיטליזם המופגן של נוטוריוס ב.י.ג. עם פרוס חג הפועלים, מולדאבי ממליץ על שירים העוסקים בכסף, פערי מעמדות והכמיהה לחופש
מעולם, לפני תרבות הפופ, לא הצליחו אנשים צעירים כל כך להתפרנס טוב כל כך ובזמן כה קצר מפירות כישרונם ומעמלם. חלק מכוכבי הפופ באו מבתים אמידים וחלקם היו מחוסרי כל. חלקם הגיעו לתהילה נטולי מודעות חברתית ופיתחו אותה מאוחר יותר. חלקם התפרסמו כשכבר היו חדורי להט אידיאולוגי, וחלקם העדיפו להתעלם מעוולות חברתיות כדי שלא לעורר מחלוקות או לצמצם את טווח קהלם. לכבוד חג הפועלים, הנה כמה דוגמאות בולטות לשירים שעסקו בעבודה, בפערי המעמדות וההכנסות, בכסף, וגם בקשר בין כל אלה למוזיקאים עצמם.
ג'ון באאז - Joe Hill
ג'ו היל היגר בראשית המאה העשרים משבדיה לארצות הברית, נדד בין קהילות וסייע לעובדים להתאחד לאיגודים מקצועיים, והוצא להורג באמתלה שהיה שותף לרצח. הרבה שירי פולק נכתבו עליו. זה הביצוע של באאז מפסטיבל וודסטוק לשיר המוכר מביניהם, ששב ומאשר כי היל עדיין חי, משום ש"מסן דייגו ועד למיין, בכל שדה ומכרה, בכל מקום בו עובדים נאבקים על זכויותיהם, שם תמצא את ג'ו היל".
ג'ו היל, גיבור השיר הכי ותיק ברשימה הזו, מאוזכר גם בשיר הכי טרי בה. טום מורלו, גיטריסט רייג' אגנסט דה משין ופעיל חברתי ותיק, הוציא שני אלבומי סולו תחת השם "The Nightwatchman".
מורלו. פעיל חברתי ותיק (צילום: AP)
כאן, בהפגנת תמיכה בפועלים שובתים, הוא מגיש את "שיר האיגוד" שלו, "לעובד המתכת באוהיו, לכורה בוירג'יניה המערבית, למורה בשיקגו, לשרת במיסיסיפי ולאיכר בגוואטמלה".
בארט סטרונג - Money That's What I Want
סטרונג היה מכותבי השירים המובילים של "מוטאון". השיר שכתב יחד עם בעלי החברה, ברי גורדי, היה מלהיטיה הראשונים בשנת הקמתה. גורדי אכן הפך למולטי מיליונר, ואת השיר חידשו נפלא גם הביטלס וגם הפליינג ליזארדז.
שורת הפתיחה המפורסמת, "הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם, אבל אני רוצה כסף", נגנבה בחינם משיר של הבלוזיסט ג'ון לי הוקר. גורדי לא גילה בטקסט שום מודעות חברתית או מעמדית, אבל הביטוי הכן והעוצמתי של הכורח או התאווה לכסף דיבר למיליונים.
לפני מותו, קוק יכתוב את ההמנון הנשגב "שינוי עתיד לבוא", אבל הלהיט הזה מ-1960 הוא דוגמה הפוכה ועצובה לאופן בו אמן שחור מרדד את ההיסטוריה הנוראה של עמו. ה"צ'יין גאנג" היו חבורות האסירים שהוצאו לעבודת פרך כשהם כבולים זה לזה. השיר לכאורה מבכה את "הצליל של הגברים שעובדים בשדות ומתגעגעים לנשים שלהם" אבל הוא מתקתק, חף מכל מסר, ומעקר את הסבל השחור לכדי בידור טהור.
יש לדילן המון שירי מאבק והכרה ותובנות חברתיות עמוקים ומשמעותיים יותר. אבל משהו בישירות של השיר מעביר מרדנות וסרבנות באופן שמעט אמני פּאנק מאוחרים יותר התקרבו אליו.
בוב דילן. השיר האהוב על אובמה (צילום: Gettyimages)
דילן מונה את הסיבות בגללן נמאס לו ממשפחת הנוגשׂים שמשעבדת אותו. וכמובן, לקראת סיום מגיע משפט מחץ דילני קלאסי, "ניסיתי כמיטב יכולתי להיות מי שאני, אבל כולם רוצים שתהיה כמוהם...". אגב, ברק אובמה הצהיר שזה השיר האהוב עליו.
מיטשל מתבוננת בעצמה ובנו. במעמדה, ביחסיה עם קהלה והקהילה, באופן בו היא מתוגמלת, ובנגן קלרינט אלמוני שאין לו דבר מזה: "לי יש לימוזינה שחורה ושני מלווים צמודים, ואני מנגנת אם יש לך כסף או אם אתה חבר שלי. אבל התזמורת של איש אחד ליד דוכן המזון המהיר, הוא מנגן ממש טוב ובחינם. והאנשים לא עוצרים להקשיב לו, כי הם יודעים שהוא אף פעם לא היה בטלוויזיה שלהם...".
ג'ון לנון - Working Class Hero
כחלק מחשבונות הנפש באלבומו המופתי עם ה"פלסטיק אונו בנד", לנון, כמו ג'וני מיטשל, מתעמת מול הפערים הכנראה כמעט בלתי נסבלים מוסרית, בין המקום ממנו בא למקום אליו הגיע, בין המקום בו לבו מונח לבין האחוזה בה הוא הולך לישון ומתעורר כל בוקר.
לנון והפלסטיק אונו בנד. אדון מושחת ומשחית, או קורבן (צילום: Gettyimages)
יותר מאוחר, מריאן פיית'פול הטעינה את השיר גם בטינה נוקבת, אבל לנון כאן בעיקר מקונן. על עצמו, וגם על מעגל הקסמים המרושע והלכאורה חסר מוצא, שבו נגזר על צעירים כמותו להיות אדונים מושחתים ומשחיתים, או קורבנות.
מתוך האלבום הפחות מדי מוערך לטעמי של ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town". כל מילה מיותרת, והנה מירב השיר בתרגום חופשי: "מוקדם בבוקר הפעמון מצלצל. אדם קם מהמיטה, מתלבש, לוקח את הארוחה שלו ויוצא אל חיי העבודה. מבעד לאחוזות הפחד, מעבר לאחוזות הכאב, אני רואה את אבי חוצה את שערי המפעל בגשם. המפעל לוקח ממנו את השמיעה, אבל המפעל נותן לו חיים, את חיי העבודה. בסוף היום הפעמון מצלצל, והגברים יוצאים מהשערים כשהמוות ניבט מעיניהם".
נוטוריוס ביג, פאפי ומייז - Mo Money Mo Problems
עם הכסף באות הצרות, וביגי ז"ל מתלונן שסוכני האף.בי.אי כבר מצותתים לנייד שלו. אבל האמת הפשוטה והמאוד כואבת היא, שלפעמים דווקא לאנשים שצמחו כמוהו מהמקומות הכי נמוכים וקשים של הקפיטליזם, הכסף המהיר דחוף הרבה יותר ממותרות של מצפון ומוסר.
זו קלישאה מצערת ונכונה: מרבית הדוברים היותר מודעים חברתית ומעמדית במוזיקה הפופולרית לא באו מבתים של מצוקה, מחסור, ומלחמת קיום שוחקת על קורת גג ומזון ופרנסה. ביגי, כמו המון ראפרים ואמני פופ ורוק לפניו ואחריו, ידע שכישרונו הוא לא רק מפתח יחיד ליציאה מהמצוקה, אלא גם המפתח לבית על הגבעה. בחברה ובתרבות ששופטות אותך לא לפי מי ומה שאתה אלא רק לפי כמה שיש לך, השיר הזה שיקף עבור מיליונים לא רק את הצרות האירוניות של הראפרים, אלא גם את מחוז הכמיהה של כל מי שנשארו למטה. כרטיס הכניסה לאמריקה.
בוב מארלי- Redemption Song
התלבטתי באיזה שיר של מארלי לבחור. בעיני הוא נותר גדול משוררי המחאה והמצוקה בפופ המערבי, בשל יכולתו לשלב תמיד בין האמת הכי אכזרית לתקווה, בין עוולות העבר לאפשרויות המחר, בין חדות התובנה שלו לבין הנחמה והחמלה ששיריו העניקו לעולם.
מארלי. גדול משוררי המחאה והמצוקה בפופ (צילום: Gettyimages)
לכן, בחרתי לסיים את רשימת השירים לחג הפועלים בשיר שאמנם מתחיל בכך שהפיראטים גנבו אותו ומכרו אותו לספינות המסחר, אבל כולל את הבקשה החברתית הכי רצינית בפופ :"שחררו את עצמכם מעבדות הנפש. ואיש מלבדכם לא יוכל לשחרר את תודעתכם". אמן.
לפנייה לכתב/ת 
