שתף קטע נבחר

"שחקנים מהמגזר לא מבינים מאיפה צצתי"

מחמוד שלבי לא למד משחק, אך מככב בסרט "כלת הים" לצד מוני מושונוב ודאנה איבגי, אולם דווקא הקולגות הערבים מתקשים לפרגן. ראיון על עבר מורכב עם מבט אופטימי לעתיד: "שני העמים אוטמים עצמם, אבל יש גם תקווה"

אור הזרקורים לא זר למַחְמוּד שֲלַבִּי. בגיל 17 הקים ביחד עם חברים בעכו את MWR, הרכב הראפ הפלסטיני הראשון, שזכה להצלחה בגדה המערבית, במצרים ובירדן ואפילו בתקשורת הישראלית, שממעטת לנדב מקום ליצירה פלסטינית דוברת ערבית, זכו חבריה לחשיפה לא מבוטלת. בימים אלה, שבע שנים אחרי פירוק ההרכב, שלבי חוזר לתודעה בזכות הקולנוע כשחקן מוביל בסרטה החדש של קרן ידעיה, "כלת הים".

 

למרות שלא למד משחק, הנוכחות שלו לצדם של שחקנים מנוסים כמו מוני מושונוב, רונית אלקבץ ודאנה איבגי, דומיננטית וסוחפת. הפנים המסותתות והמבט, שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים, שורף את המסך.

 

בסרט הוא עובד במוסך של מושונוב ומתאהב באיבגי, בתו, שאיתה הוא גם מתכנן להתחתן. האהבה פורחת עד שהוא הורג בשוגג את אחיה. החבילה מתפרקת ומציפה מעל לפני השטח את החשדנות והפרנויות הקיימות ממילא בין יהודים וערבים בישראל.

 

רוצה חיבור

"הייתי רוצה שיבינו שהקשר בינינו הוא לא טאבו, אלא טבעי ונורמלי, שגבולות בין בני אדם הם בראש וששנאה יכולה להרוס כמו שאהבה יכולה לבנות אם רק יתנו לה הזדמנות", אומר שלבי, "אני רוצה שהקהל הישראלי שיוצא מהסרט יבין שהפתרון הוא חיים משותפים תחת גג אחד. זה סרט פוליטי וסימבולי, שמשתמש באהבה כמטפורה לחיים המשותפים שלנו פה".

 

שלבי נולד בשכונת שייח' עבדאללה בעכו העתיקה למשפחה מבוססת בת שבעה אחים ואחיות. "גרנו בשכונה קשה ואכזרית שבה אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך", אומר שלבי, "זה מקום טרגי. אנשים חיים בו בייאוש מושלם. הכל מעוות שם, ילדים בני 14 סוחרים בסמים ומסתובבים עם אקדחים ביד. למשטרה זה לא מפריע כל עוד זה נעשה בתוך שטחי העיר העתיקה".


שלבי. המבט חודר, אבל לא את הבירוקרטיה (צילום: היתם אבו חאמד)

 

ניצני זיכרון התגלו כבר כשהיה ילד. "הבית שלנו היה מול המסגד וכשהייתי קטן השייחים חשבו שיש לי קול יפה", הוא נזכר, "הם נתנו לי לשיר פסוקי קוראן וחשבו שאני יכול להיות מואזין". בגיל הנעורים עבר בהשפעת אחריו לרוק כבד ומשם להיפ הופ. ההצלחה הרבה של הרכב ההיפ הופ שהקים עם שני חברים סללה את הדרך לתל אביב.

 

הם הופיעו במועדונים בתל אביב והמשיכו לשיתוף פעולה עם הכוריאוגרף עמנואל גת בעבודה "שני כלבים טיפשים", שעלתה בבכורה בפסטיבל ישראל והציגה גם בצרפת. על ההזמנה להופיע בארצות הברית, נאלץ שלבי לוותר, אחרי שבקשתו לאשרת כניסה נדחתה.

 

"אמרו לי שזה מסיבות ביטחוניות. הסתבר שבארצות הברית יש מחמוד שלבי שיש לו תיק ביטחוני. שום דבר לא עזר גם לא תעודת היושר מהמשטרה. הם לא רצו להקשיב". הוא נאלץ לוותר גם על הזמנה לפסטיבל "סאנדאנס" ב-2008, שם הוקרן הסרט התיעודי "Slingshot Hip-Hop" של ג'קי סלום, בו השתתף. 


שלבי כעובד במוסך. מתוך "כלת הים"

 

אחרי שהרכב הראפ שלו התפרק, שלבי חיפש כיוון. "שלוש הופעות בחודש לא הספיקו כדי להתפרנס. פתחתי מקום של קפה וסנדוויצ'ים ליד המסגד, אבל אחרי זמן קצר הרגשתי חנוק. האווירה בעתיקה קשה. זה ג'ונגל שלא קל לשרוד, לא היה לי מה לחפש שם".

 

לא קלט, כן כלת

באחד מימי הקיץ החמים כשהוא על סף ייאוש הטלפון צלצל. על הצג הופיע מספר לא מוכר מקידומת 03. "רק הספרות האלה, 03, מילאו אותי תקווה. כבר הרבה זמן שלא התקשרו אלי מתל אביב", הוא נזכר. בצד השני של הקו היתה המזכירה של חברת ההפקה, שביקשה לקבוע לו פגישה עם ידעיה. "הטלפון הגיע כשהייתי מיואש מהחיים. ניתקתי את השיחה וחשבתי: 'אני עוזב את המקום המחורבן הזה והולך לעשות סרט'. זו היתה התרגשות מטורפת".


שלבי וידעיה. תלמיד ומורה (צילום: רפי דלויה)

 

שלבי לא הכיר את ידעיה וגם השם דאנה איבגי לא אמר לו שום דבר. בפגישה שנערכה למחרת הוא כבר עשה איתה אימפרוביזציה. התפקיד היה שלו. "לא למדתי משחק, קרן עשתה לי בית ספר.

היא לימדה אותי הכל - איך להסתכל למצלמה, איך לחיות את התפקיד. לא ידעתי כלום על דרמה ופתאום אני בפנים מפוצץ ברגשות. רק בסוף הצילומים הבנתי כמה אנרגיה זה דרש. יצאתי סחוט".

 

הוא גר בעג'מי שם צולם הסרט במשך כחודשיים כדי להתקרב לדמות, ללמוד את תושבי השכונה ואת המבטא היפואי ששונה לחלוטין מזה של תושבי עכו. "בפעם הראשונה בחיי עבדתי במוסך. הייתי חוזר הביתה מטונף ומאושר", הוא נזכר.

 

אמרת שהסרט הזה הוא סימבולי ופוליטי. למה הכוונה?

 

"זה סרט שפונה לישראלים ומבהיר שהניסיון להיפטר מאתנו מיותר. אי אפשר להעלים אותנו, אנחנו חלק בלתי נפרד מהמקום הזה וכמה שתנסו לדחות אותנו, זה לא יעזור. כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה הלב שלי רעד כי הוא חיזק את העמדה שלי שהמדינה הזו היא לשנינו. זו הסיבה ששמתי את כולי בדבר הזה".

 

אבל בסוף הזוגיות בינך לבין היהודייה כושלים. הסוף לא אופטימי.

 

"זה תלוי איך מסתכלים על זה. הסוף מציג את הטרגדיה, אבל גם את התקווה. זה נכון שאנחנו רחוקים אחד מהשני בדעות אבל יש מה שמחבר בינינו. זו בחירה שלנו אם להתקרב או להתרחק. זה בדיוק מה שקורה בחיים. יש פה שני עמים מופרדים שלא רוצים להסתכל אד על השני. כל אחד אוטם את עצמו ויש מרחק, אבל יש גם תקווה".

 

היית יכול למצוא את עצמך בסיפור שכזה?

 

"יש לי חברה חצי יהודיה וחצי מוסלמית. זה עזר לי בסרט כי אני יודע מה זה אומר. דת לא אמורה למנוע מאנשים להתחבר. יש רדיקליות עצבנית, אבל יש גם אלטרנטיבה. ההפרדה היום הרבה יותר קיצונית. זה קשור לחינוך מעפאן משני הצדדים. גדלתי בבית מוסלמי, אבל אני לא חושב שדת זורמת בדם. אני מאמין שהאדם נולד טהור וחופשי. רק אחר כך הוא קולט מסרים מהחברה ושם על עצמו עוד ועוד גדרות הפרדה. אני לא סובל את זה".

 

הגיע לארץ המובטחת

הסרט של ידעיה, שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, פתח לשלבי לא מעט דלתות. "אני אדם צנוע שמעמיד את עצמו תמיד בספק כי רק ככה אתה יכול להתקדם", הוא אומר, "היה מוזר להגיע לקאן שזה חלום של כל שחקן. מי אני בכלל שזכיתי לזה? זה היה חלום שלא חלמתי עליו בכלל והוא התגשם. הכל הלך לי מהר והכי מפחיד להאמין לזה". הזמנת הסרט להקרנות ב-JCC בניו יורק אפשרה לו סופסוף להיכנס לארצות הברית.  


שלבי (מימין) וצוות ההפקה. תפס אמריקה (צילום: רפי דלויה)

 

"לא האמנתי שזה יקרה, למרות שהחוויות היו מעורבות", מספר שלבי על התרשמויותיו. "על הפוסטרים כתבו שאנחנו ערבים-ישראלים ולא פלסטינים. זה נכון שאני חי בארץ וגדלתי בסביבה של ישראלים, אבל אני ישראלי מדרגה שנייה. עד גיל 14 לא היו לי חברים יהודים. דיברנו ערבית. הלכנו לבית ספר ערבי. זה מבלבל. אתם עושים הפרדה - ערבים ישראלים ופלסטינים, אבל אנחנו חלק מהעולם הערבי והוא חלק מאיתנו. זה קשה כי בישראל רואים בעולם הערבי אויב, כך שגם אותנו מחשיבים כאויב. אנחנו מתמודדים עם זה כל יום".

 

במה זה מורגש ביומיום?

 

"אתה יוצא עם חבר'ה יהודים ומדבר על הדעות שלך ומרגיש את ההתנגשות. אתה רוצה להיות חלק מהמקום הזה, אבל באותו הזמן אתה לא יושב על הקצב. זה לחיות כל הזמן ב-Off Beat. קשה לכם להבין את הצער והכאב שאנחנו מרגישים כלפי האחים שלנו בשטחים. אנשים חיים שם בלחץ, חנוקים ואין להם לאן לברוח. כשאתה תקוע באותו המקום, גם הדעות שלך תקועות. זה כואב ומעייף".

 

השד נמצא בבקבוק

בימים אלה מצטלם שלבי לתפקיד ראשי בסרט הצרפתי, "בקבוק בים של עזה" על פי תסריט מאת ואלרי זנתי. "נפגשנו בקאן והיא אמרה שיש לה תפקיד בשבילי. אני מודה שיש דברים בתסריט שקשה לי איתם כמו ייצוג מעוות של הפלסטינים בעזה. סרטים יכולים להפוך שקרים לאמת, קולנוע זה פרופגנדה. אמרתי את דעתי מההתחלה ולמרות זאת, החליטו ללהק אותי".

 

אם לא אהבת את התסריט למה בכל זאת?

 

"כי היאם עבאס משחקת את אמא שלי. אני לא יכול להסביר כמה מרגש אותי לשחק איתה. בשבילי היא טופ. הסרטים שלה שברו לי את הלב. איך אפשר להגיד לזה לא? אין לה פוזה בכלל. זה לא סלים דאו, שהתייחס אלי בזלזול כי אני לא שחקן מקצועי".

 

קיבלת יחס דומה משחקנים אחרים?

 

"מהרבה שחקנים במגזר הערבי. יש מבט ששואל מאיפה צצתי ומי אני בכלל ומה אני עושה בטריטוריה שלהם. זה מאכזב. שיחקתי עם מוחמד בכרי בסרט סטודנטים וכל כך התרגשתי מזה שכמעט בכיתי. אני הרי זבוב ליד הבנאדם הזה. הדעה שלו חשובה לי מאד, אבל בכל פעם ששאלתי אותו מה הוא חושב על המשחק שלי, הוא התחמק. רציתי לקבל ממנו עצות, זה לא קרה. מוחמד אגב, דחף אותי ללמוד משחק".

 

ואתה רוצה ללמוד?

"מאד. מוחמד אמר שאם אני רוצה לעשות קריירה במשחק, שאלך ללמוד. גם משה איבגי אמר שאני חייב ללמוד. אני חושב שזה נכון. לימודים גם יאפשרו לי לברוח מעכו. גרתי בתל אביב במשך שנתיים וחשבתי שהקצב של העיר הזו יהפוך אותי למחמוד אחר. עבדתי נורא קשה רק בשביל הפרנסה ולא סבלתי את זה אז, אבל עכשיו יש לי סיבה טובה לחזור".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שלבי. מהיפ הופ לקולנוע
צילום: היתם אבו חאמד
לאתר ההטבות
מומלצים