אמצע הלילה שעת רחמים ועת רצון, רפאל אחי ואנוכי מגיעים בלי כוחות לחצר הקטנה של רבי שמעון. רוח נושך כמעט ואין אנשים, בלב מלא תקווה אל הקודש נכנסים. שלום רבי שמעון, זה פה אני זה רפאל, באנו מרחוק ולא כל כך יודעים איך להתפלל. זו אמא שדועכת, כך רפאל וקולו נסדק, ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק (רפא אל. שולי רנד מתוך נקודה טובה)
קרוב לאלפיים שנה מאז פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, והעלייה לקברו של התנא אך מתעצמת עד שהציון במירון נחשב לאתר המבוקר ביותר בישראל, אחרי הכותל המערבי. בליל ל"ג בעומר פקדו את הציון כחצי מיליון יהודים כשהשמחה וההתרגשות מרקיעה שחקים.
"אתה עייף?", שאל היום כתב רדיו את אחד החוגגים ששהה פה מאמש, "עייף בל"ג בעומר, כאן אצל רבי שמעון"?, ענה האיש בתמיהה אמיתית. ואמנם, הדרך ללא ספק קשה, הצפיפות העצומה מעיקה, חוסר השינה והנסיעה הארוכה בכבישים הפקוקים אינם קלים לאיש, ובכל זאת לא יהין איש מבין אותו מספר חוגגים מונומנטלי לוותר על החוויה.
רק שהמעמד הרוחני הזה היה לצנינים בעיני חלק מהישראלים. אסף וול כתב כאן ב-ynet שהשמחה,
הריקודים, וטקס ה'חלאקה', מזכירים לו טקסים אליליים עתיקים והם היפוכה של היהדות האותנטית, הקלאסית. הוא גם כורך את ה'דעיכה של המסורת' לשמירה הקפדנית על ההלכה ה'טכנוקרטית' שהיא בעיניו, הקוטביות המוחלטת של דת משה.
אלא שהתפיסה, המיוצגת היטב במאמרו של וול, היא בעצם מסה של היגד אחד: זילזול בהכרה כי האמונה היהודית מתגלמת בקיום התורה והמצוות. האקסיומה הזו היא הליבה של המסורת היהודית והיא זו ש'נסעה' איתה באלפיים השנים האחרונות. אין פלא כי סביב ההלכה הבסיסית נוצרו מטבע הדברים פולקלור וענין הנועד לקרב את האדם אל המצווה ואל מקורה. ההתכחשות לפרוגרמה הבסיסית הזו היא בעצם התנערות – בנימוק קלוש של 'יהדות אותנטית' - מכל מנהגי ישראל שצמחו ופרחו כאמור מן הערך הראשוני של קיום מצוות.
הנה למשל ענין העלייה לקבר רבי שמעון בליל ל"ג בעומר והדלקת המדורות. על פניו מדובר בטקס פולחני המזכיר סצינות ממערבונים של הסיקסטיז, אבל למנהג יש דווקא מקור מובהק בספרי הראשונים (שנכתבו לפני קרוב לשש מאות שנה, וראה גם בספר שדי חמד מערכת ארץ ישראל, ואין במסגרת זו מקום להאריך). בנקודה זו הוא אינו שונה במאום ממנהג איסור אכילת הקטניות בפסח או אפילו טקס החליצה המקראי הנראה משונה באותה מידה. השמחה, העליזות, וההתמוגגות שסביב נוהג ההדלקה הביא בכנפיו מנהגים נוספים הקשורים בקשר משפחתי למקור עצמו. כמו ענין 'החלאקה' לילדים בני השלוש, וכמו ענין הסעודות החגיגות והריקודים בליל החג. האם אפשר לקרוא למדרג המצוות הכה חביב הזה "טקס פאגאני"?
הניסיון להתנער מקיום המצוות ה'טכני – אופרטיבי' מחד, וההתעלמות מן הפולקלור התרבותי סביב אותן מצוות מאידך, מייצר
איזושהו יצור כלאיים לא קונבנציונאלי של יהדות ריקה מתוכן: גם לא מצוות, וגם לא תרבות.
גם המיזוג היהודי הכורך את הרמב"ם הפילוסופי עם השירה של ביאליק או אפילו הקישור הבלתי נתפס של שלום עליכם החילוני עם ליבוביץ המאמין הגדול מאשש את האבחנה כי הישראלי לא מבחין בין היהדות השורשית המגולמת בקיום המצוות ובפולקלור הנלווה אליהם, לבין ההווי, הפולקלור והמיסטיקה החלונים המנותקים מהקיום המעשי של המצוות.
מכאן גם חוסר היכולת להבדיל בין הפילוסופיה של הרמב"ם שנועדה לבסס את אמונתו באל המתגלמת בקיום המצוות (כפי שהוכח באריכות ב'אמונתו של הרמב"ם' לישעיהו ליבוביץ) לבין יוצרים חילונים ואנשי רוח כמו עגנון וביאליק שיצירתם לא באה אלא לסיפוק הצרכים הרוחניים האנושיים שעל אף היותם רוחניים רמי מעלה וערכיים, אין בינם לבין הדת – דבר.
