הדבר הכי מהיר בחיינו הוא הזמן. הרגע היה כאן, והנה הוא עבר. אי אפשר לאחוז בו, אי אפשר לראות אותו, אפשר רק להרגיש. לכן, על-אף חלוקתו הסכמטית לשעות או לחודשים ושנים, הזמן ניתן גם לחלוקה אישית, כזו שלא רשומה בשעון או בלוח השנה, אלא נקבעת לפי הארועים הפרטיים בחיינו.
בתערוכה מיוחדת במוזיאון לאמנות יהודית ע"ש וולפסון בהיכל שלמה
בירושלים מוצג בימים אלה "שעון חדש" הפועל לפי "זמן נשי" - זמן שמחולק לא לעונות ולא לימים ולילות, אלא לארועים נשיים משמעותיים. 11 שמלות השבת שעוצבו בפרויקט "שמלת השבת של ynet" שולבו בתערוכה, כחלק מתפישת זמן השבת כחוויה אישית ונשית.
"הזמן בחיי אישה הוא מרכיב חשוב", מסבירה ד"ר ענת חן, אוצרת המוזיאון. "התערוכה יוצרת תמונה מאוד מורכבת על חיי האישה, תוך התייחסות לנקודות החזקות והחלשות שלה. המסר בתערוכה הוא שיש זמן של אושר או שמחה, אבל אין זמן של אושר אבסלוטי.
"הנה למשל בתערוכה ספר תחינות לנשים מאיטליה מהמאה ה-18. בספר הזה יש תחינה לכל מצב בחייה של האישה ואחת התחינות היא לזמן הנקה, שבמהלכה האישה מתחננת שיהיה לה מספיק חלב, ושהיא לא תרדם בטעות ותהרוג את התינוק. התפילה הזו ממחישה עד כמה הרגע העילאי הזה כרוך גם בדאגות. חלק מהקושי בא לידי ביטוי גם בתמונה של תינוקת בעריסה ואמה טורחת במטבח. אין פה אידליה, אלא בולטת כאן הדלות. רואים את העוני והקושי של אישה שמגדלת ילדים".
בתערוכה ניתן למצוא גם ערכת מקווה שהכלה הצעירה היתה מקבלת (וכללה תיק עם מגבת, מראה ואביזרים אישים), ולצד אלו - גם מגוון נרחב של קמיעות נשיות.
"במהלך השנים התפתחה אמנות שלמה שנועדה להגן על נשים, בעיקר בזמן ההריון", מסבירה חן. "על אף שהחוזק של האישה הוא ביכולת שלה ללדת, קיימת תפישה מקבילה שאז הגוף שלה חלש. נשים הסתובבו עם מספר קמיעות להן ולוולד. נושא הקמיעות מבליט את אחד ההבדלים הגדולים בין הנשים של אז לנשים של היום. לילדה שנולדה במאה ה-17 לא הייתה יכולת שליטה על חייה, לא היה לה שלב של ילדות כפי שאנו מכירים אותו היום. ברגע שהיא כבר הייתה יכולה לתפקד - היא הפכה לכוח עבודה. זמן קצר לאחר מכן היא התחתנה ונכנסה מיד להריון, שהביא עמו סכנה גדולה לחייה".
הזמן שלאחר הילדוּת, בשעון הנשי, הוא זמן החתונה. גם פה מצטייר זמן אחר מזה שאנו מכירים. "התערוכה מנפצת את הסטריאוטיפ של שמלת כלה לבנה. בעבר לא התחתנו בשמלה לבנה, זה משהו שלקחנו מהנצרות", אומרת חן. "במאה ה-17 שמלת כלה היתה פשוט השמלה הכי טובה שהיתה בארון, שבדרך כלל היו בו שמלה אחת או שתיים לשבתות וחגים. יש לנו גם שמלת כלה ממרוקו, שעשויה קטיפה אדומה. מה שמאוד בולט בשמלות האלה הוא שאפשר לראות לפי מידותיהן שגיל הכלה היה מאוד צעיר. אלה שמלות קטנות שמיועדות לילדות".
לצד המוצגים ההיסטוריים, השתלבו בתערוכה השמלות שעיצבו סטודנטיות מ"המדרשה לאופנה",
בהשראת השבת הפרטית שלהן. "גם שמלות השבת ממחישות את הרעיון הכללי של התערוכה, שהזמן הוא תמיד מורכב.
כמעט בכל שמלה אפשר לראות גם את הקושי שקדם לשבת או נמצא בתוך השבת. בחלק גדול מהשמלות יש ניגודים. כך למשל בשמלה של צורית אטיאס החלק התחתון הוא צבעוני ומורכב מפיסות בד שונות כדי להמחיש את הלחץ של ערב שבת. החלק העליון הוא לבן חלק ומסמל את הרוגע של שבת.
"ליד שולחן מיוחד שנושאו הוא התפחת חלות ניצבות השמלות ששאבו את ההשראה שלהן מהחלות, כמו זו של הילה אלקיים וזו של דיאן אלפרט. שמלת השכול, שעיצבה אלה סודאי, שאיבדה את אחיה במלחמה, ניצבת ליד תיק תפילין של חייל שנהרג במלחמה. שילובן של השמלות בתערוכה ממחיש שאין שלמות. אף אחת מהשמלות לא שלמה, היא לא גזרה אחידה, כל אחת השאירה משהו שהוא לא עד הסוף, כי אין שבת אחת מושלמת, תמיד יש קרע קטן".
