זו הייתה יכולה להיות שעתה היפה של "הציונות הדתית". בזמן שהוויכוח הלא פתור בין חרדים לחילונים תופס כותרות, ניצב לו כרגיל "הפתרון", או לפחות הניסיון לייצר פתרון, מבויש ונכלם בשולי הבמה. כמו שחקן שהבמאי לא קרא לו להשתתף בהצגה הטובה בעיר.
שהרי הציונות הדתית מצטיינת בשני חלקי הסתירה בו זמנית. הסתירה כביכול שבין השכלה לבין לימוד תורה, בין עבודה ופרנסה לבין קביעות עתים לתורה, בין לקיחת אחריות בצבא לבין שמירת מצוות קפדנית, בין יצירה מדעית ואמנותית לבין שמירת מסורת, בין יזמות כלכלית קפיטליסטית לבין תפישת עולם חברתית. כל אלו מתקיימים זה בצד זה בתוך סדר יומה של הציונות הדתית.
הציונות הדתית הקימה מוסדות תורניים מגוונים לתפארת, ובו זמנית היא ייסדה את אחת האוניברסיטאות הטובות בארץ - "בר אילן", המכונה על שם אחד ממנהיגיה, הרב מאיר בר-אילן. אך בניה של הציונות הדתית נמצאים בכל האוניברסיטאות ותופסים בהם מקומות נכבדים. בניה של הציונות הדתית משרתים בצבא ואף בולטים בקצונה, ורבים מהם משלבים זאת עם לימוד תורה.
בניה ובנותיה לומדים לימודי קודש מורחבים (בהשקעה עצומה של ההורים, וכמעט ללא תמיכת המדינה), ובו זמנית הם עושים בגרות בהצטיינות יתרה. חלק מבניה הופכים לתלמידי חכמים ורבנים חשובים בעלי השכלה כללית ראויה .
אינני בא לשיר שיר הלל ל"מגזר" אלא לקונן על עליבותו הפוליטית, על רפיסותו התקשורתית ועל כך שהוא איננו מהווה היום אלטרנטיבה בעיצוב ממשי של סדר יומה הרוחני של מדינת ישראל.
הציבור "הציוני-דתי" הוא העתיד של היהדות, והוא מחזיר אותה לימי דוד המלך, המשלב באישיותו המופלאה את ספר תהילים שמעצב את התודעה הדתית והאמונית של אלפי דורות וגם היה הלוחם העברי שבכל הדורות. הציונות-הדתית מחזירה את היהדות אל הרמב"ם שהיה גאון הלכתי ופילוסופי ורופא שטען בלהט בעד שילוב של עבודה ולימודים ואי-השתכרות מלימוד תורה. הציונות הדתית מחזירה את היהדות אל רבי יהושע שהיה פחמי, ורבי יוחנן שהיה סנדלר, וגדולי התנאים והאמוראים שהיו עובדי אדמה. אל הבעל שם-טוב מייסד תנועת החסידות שראה בשילוב שבין קודש לחול את האינטרס היהודי העמוק ביותר.
והלא כך פותחת פרשת השבוע, בחוקותי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא, פרק כו). על פסוק זה שואל גדול פרשני המקרא רש"י, מדוע נוקט פסוק בכפל לשון? הרי הליכה בעקבות החוק הינה זהה לשמירת המצוות? מדוע הכפילות הזאת?
לי נדמה כי "מצווה" בכל התורה מבטאת ציווי שהשכל מבין - כיבוד הורים, איסור גניבה ורציחה הינם ציוויים. לעומת זאת 'חוק' מבטא ציוויים שהשכל אינו מבין או מסוגל להסביר. קל לשכנע מדוע עלינו לדבוק בציווי. חוק קשה או בלתי ניתן להסביר באופן רציונלי. מבין השניים מבטא ה"חוק" את האמונה הדתית הבלתי מתפשרת בציווי חיצוני שמקורו באלוקים - ציווי שהוא לא אי-רציונאלי (נגד השכל) אלא א-רציונלי (מעל השכל).
לעומת זאת, ב"ציווי" יש לתבונה האנושית תפקיד. אוי לו לאדם, קובע הרמב"ם, שאומר: הייתי כל-כך רוצה לגנוב או חלילה לרצוח, אבל מה לעשות הציווי האלוקי אוסר עליי. אדם החושב ומרגיש כך הינו אדם מעוות. נכון שאלוקים ציווה בעשרת הדברות על כיבוד הורים, אך הוא פונה אל המצפון, השכל והרגש האנושי האמור להפנים את הציווי ולהזדהות עימו.
התורה מצווה על "חוקים" המסמלים את המשמעת והצייתנות שבאמונה. ועל המצוות המסמלות את החובה להבין ולהפנים, ולהפעיל את החשיבה והאישיות.
יש לחדש את העיסוק במשנת הציונות-הדתית. החשיבה של בני דורנו היא מקוטבת ודיכוטומית, היא איננה סובלת סינתזות. זה כמובן כולל את בני הציונות-הדתית הנקרעים בעצמם בין שני המגנטים הגדולים שאותם הם מנסים להצמיד, אך הם מושכים אותם, קורעים אותם אל החרד"ל מחד ואל הליברליות המערבית מאידך. יש להבין שהמשנה הסינתטית הזאת היא נשמת היהדות ולא בן חורג שלה.
כן, אני יודע, דברי על תפקידה הדרמטי של הציונות-הדתית יובילו לביקורת חריפה על "ההתנחלויות", ועל "המשיחיות", ועל הציונות הדתית כמונעת "הסדרי שלום". תגובות לגיטימיות אלה (הגם שאינני מסכים להם) אסור להם שיסמאו את עיני המבקרים מתרומתה האדירה של משנת הציונות הדתית והמנסים ללכת בדרכה לעיצוב אפשרי של הזהות היהודית של מדינת ישראל. עיצוב שיאופיין בסובלנות ולא בכפייה דתית. ביכולת הקשבה ולא בהטפה או בניסיונות לשכנע ולהחזיר בנים סוררים בתשובה. זהות יהודית של דרכי נועם ודרכי שלום. זהות יהודית שבה בתוך תהליך פסיקת ההלכה (כן, האורתודוכסית, ההלכתית) נלקחים בחשבון שיקולים כלליים של ניהול מדינה ולא רק של "הצלחת הפרטית".
רק איחוד בין "חוקים" ל"מצוות", בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל-פה, ובעצם בין התורה לחיים יוביל למהפכה התודעתית לה אנו ראויים.
