שתף קטע נבחר

עושה את המוות

ג'וליאן בארנס, בספרו "אין מה לפחד", מעמיד שני גיבורי על, אלוהים והמוות, בקרב שתוצאותיו ידועות מראש. אז איך הוא בכל זאת מצליח לעשות את זה מבריק, שנון ומלא חוכמה?

שני הגיבורים בספרו של ג'וליאן בארנס "אין מה לפחד" ראויים בכל לשון להגדרה "גיבורי על". הם נצחיים, כל יכולים, מעוררי יראה ורציניים להחריד: מצד אחד אלוהים, הסיבה הראשונית, ומנגד המוות - היעד הסופי. ובתווך אנחנו כמובן, שואלי השאלות, מבקשי ההסברים, המאמינים והכופרים.


בארנס. אז אין מה לפחד מהמוות? (צילום: אלן וורנר)

 

בארנס, סופר אנגלי ופראנקופיל אהוב ומוערך, ערך בספריו מסעות מרתקים בגיאוגרפיה ובספרות הצרפתית; בהיסטוריה ובמערכת המישפט הבריטית; בציור הרנסנסי, במוסיקה הקלאסית ובתרבות הקונטיננטאלית. בספריו ניסה לעמוד על צבעם המדויק של עיניה של אמה בובארי, כמו גם על טבעם ושונותם זה מזה של ז'אק ברל וג'ורג' בראסנס. הוא ניסה להגיע למספר המדוייק והפנומנאלי של זיוניו של ג'ורג' סימנון, עקב אחרי ידידותם של של אידית וורטון והנרי ג'יימס ובחן בזעם את יחסה של אנגליה הכפרית והוויקטוריינית אל שחומי העור מהודו ופאקיסטן.

 

עתה, אחרי שמלאו לו שישים, הוא יוצא בארנס למסע המתבקש אל קץ הזמן. הוא מנסה להרגיל את עצמו אל הבלתי נמנע ולהתאמן באיך "למות בכבוד, בחוכמה ובנאמנות", אם רק אפשר. כדרכו הרהוטה והמשעשעת הוא קובע כבר בשורה הראשונה: "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", ובלי שהות מציג את דעתו של אחיו הפילוסוף, ג'ונתן בארנס, על האמירה הזו: "רכרוכית".

 

וכך, בין שני האחים ושתי העמדות, ה"רכרוכית" של הסופר והאתאיזם המעשי של הפילוסוף, מתנדנדת ספינתו של בארנס על הימים הסוערים של המסע האחרון.

 

כדרכו הוא סוקר מגוון רחב מגוחך, טרגי, הירואי, או סתמי של מיתות: אביו ששקע בהתדרדרות גופנית ומנטלית בעקבות שבץ מוחי ובימיו האחרונים השיב לאימו של בארנס כשנשאל אם הוא זוכר מי היא, "אני מאמין שאת אישתי".

 

ממות האם למות האישה

הוא מספר גם על מותה הקשה לא פחות של האם שבדימדומי הכרתה גערה בג'וליאן בנה, בעודה מרותקת למיטתה, שכבר שלושה ימים היא מחכה לו במגרש הטניס. בחלחלה מובנת הוא מספר על שנותיו האחרונות של ראוול שמחה כפיים למשמע הקלטה של המוזיקה שלו ואז שאל את היושב לצידו: "תזכיר לי שוב את שמו של המלחין?"

 

אובדן היכולת לזהות את יצירתך! הזוועה! הזוועה! רק סטרווינסקי זוכה ממנו לטפיחה על השכם כשבסוף חייו היה קורא מחדרו אל אשתו או אל עובדי משק הבית וכשנשאל, "מה דרוש לך", השיב, "אישור לקיומי".

 

כשכתב את הספר, ג'וליאן בארנס לא ידע שאישתו (והסוכנת הספרותית) שלו תיפול יום אחד באמצע רחוב לונדוני סוער, תילקח לבית חולים, שם יאובחן גידול עצום במוחה והיא תמות שלושה חודשים אחר כך. לכן כל זה לא מצויין בספר, אבל הקורא הער לאינפורמציה הטרגית הזו – הם היו זוג הזהב של הספרות הבריטית ולכן סוקר הדבר בכל עיתוני הממלכה - אינו יכול שלא לתהות כיצד, אם בכלל, היה נכתב הספר אחרי מותה של אשתו.

 

שכן, ככל שהוא משתדל לשכנע אותנו שהסיור המוקדם הזה באתרי השאול הוא קיום מפוכח ואמיץ של חובתו לעצמו כאדם המעוניין למות מוות נכון - כמאמרו של מורו ורבו פלובר: "הכל דורש למידה, החל בקריאה וכלה במיתה" – טורדת התחושה שבארנס, כמו קוראיו, קצת מתקשה להאמין בגזר הדין שניתן לו - מוות ודאי באופן ובזמן לא ידועים, והוא מקווה, כנגד כל הסיכויים, שכתיבת הספר הזה תיפתור אותו מההכרח למות באופן מעשי.

 

האם הייתם רוצים לדעת, להתכונן, או להיות במודעות כשהמוות יגיע? ג'וליאן בארנס מסובב בין חבריו את השאלה ומקבל תשובות שונות. אנחנו תוהים אם היה רוצה לדעת מראש, או אם היה רוצה להתכונן למותה של אישתו האהובה.

 

בגיל עשרים, כשהתחיל את לימודיו באוקספורד, הגדיר את עצמו ביהירות האופיינית לשלב הזה בחיים: "אתאיסט מאושר". למעשה, הוא מגלה לקוראיו, כי בהחלטה שלו לנטוש את האמונה היה מרכיב מרכזי ומעשי מאוד. כשעינג את עצמו בחדר האמבטיה המחשבה שאלוהים מתבונן במעשיו היתה בלתי נסבלת וגם מסיחת דעת. המסקנה שאלוהים אינו קיים היתה הכרחית, אילו רצה הנער בארנס להמשיך ולקיים עם עצמו יחסי מין בריאים ונטולי אשמה.

 

תפקיד הרומן? ליהנות מהבדיה

האם, הוא שואל את אחיו הפילוסוף, הסיבות לאמונה אינן פרגמטיות באותה המידה? "סופרים זקוקים לתשובות סטנדרטיות מסוימות לצורך שאלות סטנדרטיות מסוימות", אומר בארנס ובתשובה לשאלה הסטנדרטית "מה עושה רומן"? הוא משיב בפיסקה מוכנה ויפה: "מספר שקרים יפים ומעוצבים המכילים אמיתות קשות ומדויקות".

 

הסופר או הקולנוען או המחזאי מבקש מקהלו, כתנאי מנטלי מוקדם, להשעות את שיפוטו כדי לקבל את הבדיה שיצרו עבורו כאמת מוחלטת בכדי שיוכל להפיק ממנה את מלוא ההנאה ואת חוכמתה. לפי בארנס השעיית השיפוט הזו אינה רחוקה מהאמונה הדתית. הדתות, הוא אומר, היו הנארטיב המוצלח הראשון של כותבי הספרות, כלומר הדת הינה "סיפור יפה ומעוצב המכיל שקרים קשים ומדוייקים".

 

אבל מה אם אנחנו הקוראים רוצים לשאול, בפעם המי יודע כמה ובסיגנון נידנודיו של הסופר עצמו לכל מכריו במהלך כתיבת הספר, מה אם אשתך היתה מאובחנת עם סרטן סופני במהלך הכתיבה? כיצד נדע מה קרה להשעיית הספק שלך, ואף חשוב יותר - מה קרה לספק החילוני שלך בעקבות המוות הפתאומי והנורא שלה? האם אתה אותו סופר, אותו אדם

שיצא למסע בעקבות אלוהים והמוות, או במילים אחרות, בעקבות העיסקה החמוצה, האליה וקוץ בה של כל הזמנים: מתנת החיים הסופיים?

 

מאז ומתמיד היה ג'וליאן בארנס יקר לליבי. אני חולקת איתו אהבות רבות, בעיקר את האהבה הכמעט אובססיבית לפלובר. ואני אוהבת את המזג שלו: הוא אלגנטי בכתיבתו, שנון אך לא מבריק באופן מבהיל כמו סופרים מסויימים. הוא מלנכולי אך לא מר נפש ורעיל כמו מרטין איימיס; הוא אוהב לספר סיפור טוב, אך לא מהסס לעכב אותו כדי לפנות דרך להירהורים בניגוד לאיאן מקיואן.

 

הוא משכיל והוא שמח לשתף אותנו בידיעותיו הרחבות, בלי להכניס אותנו לעצבנות ולגרום לנו לחוש נחותים כמו סלמן רושדי. הוא איש טוב, ג'וליאן בארנס, אלמן, ערירי, ג'נטלמן בריטי שרוצה שההספד שישאו עליו יהיה זה שהציע וילאם פוקנר  בזמנו כגרסה סטנדרטית לכל הסופרים: "הוא כתב ספרים ואז מת".

 

לכל מדורי "גיבורי על" לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בארנס. רוצה הספד כמו של פוקנר
צילום: אלן וורנר
לאתר ההטבות
מומלצים