חוקי ניוטון וקצר
לגיא עמיר וחנן סביון נמאס מסדרות על יוגורטים והחברות שלהם מהניילונים, אז הם יצרו את "עספור" - וואחד סוס טברייני - סדרה סקסית בטירוף עם מלא פייסלים ובלי גאלות. הסדרה הפכה מיד לג'עפלגה ועכשיו כבר אף אחד לא יתייחס אליהם יותר כמו לפפוקה. אם לא הבנתם כלום, אז תניעו
אי אפשר לגמור משפט איתכם.
גיא (צוחק): "אני עדיין במחשבה שכשמישהו מסתכל עליי בעיניים, אני אמור להכיר אותו מאיפשהו, ופתאום זה הפך למשהו כזה. הם מסתכלים עליך כי הם מזהים אותך, ואני פשוט לא מסתכל בעיניים. זה הופך לסיטואציה מביכה".
מביכה או טובה?
חנן: "זה טוב. כל הפעולה שלנו הרי היתה מאוד אינטימית. לחשוב על הסדרה, להוציא את הנפש החוצה, לספר על רגעים מהחיים שלנו, לבחור בדמויות שיספרו את הרגעים האלה מתוך החיים, פתאום הסיפור הזה הופך לפומבי וזה מקבל הד. כמה חשופים אנחנו מרגישים? זה שהדמויות נבראו מתוך הבטן שלנו בסופו של דבר, זה עושה את החשיפה לכפולה, כי להבדיל מפרויקטים אחרים שבהם אתה משתתף רק כשחקן, ב'עספור', בגלל שאנחנו מספרים את הסיפור, אז יש הרבה רגעים שלנו מהבטן, אנשים יודעים שזה לא רק שאנחנו קצר וניוטון, אלא שאנחנו גם כתבנו והם מיד מנסים לחפש מי אנחנו יותר - מוטי, איציק. זה קטע, כי יש בנו גם שיר ויולי".
מה שעוד יותר מדהים בכל הסיפור הזה, שלשמו התכנסנו, הוא מה ש"עספור" הפכה להיות בשבועות האחרונים. במקום עוד סדרת דרמה יומית מבית היוצר של HOT, שבמרכזה ארבעה חברי ילדות החיים במעין מזבלה שזכתה לכינוי האקזוטי "שכונת אוטובוסים", קיבלנו תופעה חברתית שזרועותיה הארוכות הגיעו לא רק עד ההורדות ב־VOD (בסוף אפריל המספר כבר עמד על שישה מיליון. ברשת, אגב, הפסיקו להעלות את הפרקים אחרי עשרה בלבד, בכל זאת משהו צריך לשכנע אנשים לעשות מינוי ל־HOT) ולקבוצות מעריצים בפייסבוק שמונות כמעט 200 אלף חברים (!) ומאות אלפי הקלקות ביוטיוב - אלא למשהו עמוק יותר, שמחלחל אל תוך היומיום שלנו, אל השפה שלנו, אל אנשים שאומרים זה לזה "תניע" כשבא להם להדליק סיגרייה ו"פפוקה" כשאחד מהם מתנהג מוזר. וזה מגיע, כאמור, עד כדי כך שאי אפשר לשבת עם חנן וגיא בבית קפה בלי שהתגובות אליהם מסביב יגרמו לך להרגיש שאת בכלל מראיינת את מאט דיימון ובן אפלק, גרסת הקובה סלק. "וואו, איזו מחמאה, תני להסמיק איזה 20 דקות ואחזור אלייך", חנן נאנח כשאני יורה את ההשוואה המחמיאה.
מה? אתם סופר סטארים עכשיו.
גיא: "אני לא יודע מה לענות על דבר כזה. מה בכלל אומרים כשמישהו אומר לך משהו כזה? זה כמו שאומרים לך שאתה מדהים, מה אתה אמור לענות - כן, הא? אני מדהים".
מתחזקים זוגיות. יושב: חנן. מתפנק: גיא (צילומים: דביר כחלון)
חשבתם ש"עספור" תגיע לרמות כאלה של היסטריה?
גיא: "תוך כדי תהליך הכתיבה אתה הולך לפעמים למקומות כאלה ומפנטז מה יהיה, אבל לא הגענו כל כך רחוק. אתה רוצה שאנשים יאהבו את זה, אבל לא מעז לדמיין שאנשים יצטטו את זה ושיגיבו לזה כמו שמגיבים. החוויה הזו, שזה עבר מהרגע שבו זה קורה ביני לבין חנן ואנחנו נקרעים מצחוק על איזה קטע שאנחנו כותבים, כמו למשל 'יא בינת אל סוטלן', השיר שכתבנו לקבוצה של אום אל פאחם, ופתאום שאנשים ברחוב באים ומצטטים את זה, זה סוריאליסטי בטירוף. אתה כותב סדרה וחושב שזה משהו שבכלל לא ישימו לב אליו".
חנן: "היו על הסט המון רגעים כאלה - אתה נבלע בעבודה ואז פתאום יש איזה רגע שאתה קצת מסתכל על זה ממבט על ואתה רואה איזו מלבישה רצה וצועקת, 'אין את הכובע של זוטא!' ואתה מסתכל ואומר, 'בואנה, לפני חצי שנה זוטא היה איזו הזיה ופתאום רצים להביא לו את הכובע'. זה הזוי לגמרי".
איך אתם חיים עם מחיר התהילה? אני יושבת איתכם חצי שעה וכבר איבדתי את הסבלנות.
גיא: "זה סותר את המהות שלנו ככותבים, הדבר האחרון שאני רוצה זה שלא אוכל להיכנס למכולת".
חנן: "אבל בגלל שהדמויות כאלה עממיות, יותר קל לאנשים לתת לך את הצ'פחה על הגב. אנשים אומרים שאין מצב שהוא יתפוס עליי תחת עכשיו, זה קצר. וחוצמזה, אנחנו מאוד מעריכים את זה שמישהו רוצה סוף סוף להצטלם איתנו. עבדנו מאוד קשה, אז הגענו למקום שמישהו סוף סוף רוצה לעמוד לידינו ולחייך. מה, עכשיו נגיד לא? אנחנו מתים על הקהל שלנו בסופו של דבר".
כדי להבין את הקושי שלהם לעכל את המציאות החדשה שבה הם חיים, ואת היכולת הכמעט ביונית שלהם להישאר עם רגליים נטועות במעמקי הקרקע, צריך להבין קודם כל מאיפה נחתו עלינו שני המוחות המבריקים האלה, שהצליחו לייצר את סדרה שהקהל אוהב רק טיפה יותר מהמבקרים - הישג נדיר במחוזותינו. עמיר וסביון, שניהם בני 33, הכירו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים, כשנרשמו אליו לפני יותר מעשור. חנן הוא ירושלמי במקור, בעוד שגיא נולד בנתניה ובגיל שבע עבר לרמת גן. למרות שהכירו בגיל מבוגר יחסית, קווי הדמיון ביניהם עבים וברורים: "גדלתי בירושלים בשכונת קריית מנחם", מספר חנן. "שמצד אחד היו בה הרבה פשע וטיפוסים כמו זוטא (הדמות שמגלם נבו קמחי - ח.ג) ומצד שני ילדים חוזרים מבית ספר עם אקורדיון על הגב. שיחקתי כדורגל בבית"ר, שזה כאילו מעוז הערסיאדה, ומצד שני למדתי בבית ספר זיו, שזה אחד מבתי הספר הטובים בירושלים, ובכל המסלול הזה מצאתי את עצמי מסתדר טוב גם עם הערסים הכי קשים, גם עם אלה מהצופים. וככה זה המשיך גם לצבא, לטירונות בגולני ולשירות במודיעין".
גיא: "אני התחלתי מנתניה, הייתי שם עד כיתה א'. זאת אומרת שעד כיתה א' היו רק מכות. בכיתה ב' עברתי לשיכון ותיקים ברמת גן, שזו שכונה של עשירים, למרות שלא היינו עשירים. פתאום הלכתי לבית ספר להנדסאים, אימת החנונים - היו לי שש בנות בכיתה וזו היתה 'הכיתה של הבנות', ואז הגעתי לצבא, לשריון למבצעית, לחבר'ה מה זה קשים - הייתי שר שירים מזרחיים כבדים ומסלסל בטירוף כדי להתחבר אליהם".
חנן: "בשביל לשרוד, בקיצור".
בניסן נתיב הם התחברו מהר וחזק וכבר כסטודנטים כתבו יחד את מופע הבידור "חצילים", שנחל הצלחה בימתית לא רעה בכלל, ורצו איתו במשך כמה שנים. מאוחר יותר גילו שהם יכולים גם לכתוב לאחרים וכתבו עבור ערוץ ג'טיקס סדרות כמו "בלגן ועד אילת" (שבו הכירו את רני סער, במאי "עספור") ו"בילי". בהמשך גם כתבו ל"אולי הפעם" ו"בובות" ובמקביל, לא נטשו את קריירת המשחק: חנן קיבל תפקידים בסרטים כמו "יוסי וג'אגר" ו"עד מדינה", גיא שיחק תפקיד קטנטן ב"כיפור" ואפילו הגיח לרגע ב"מינכן" של סטיבן ספילברג. האש הקטנה עליה התחממה הקריירה שלהם השאירה אותם רעבים ודרוכים ועשר שנים אחרי שסיימו את בית הספר למשחק - המציאות יישרה קו עם החלומות והביאה אותם להיות היוצרים הגאים של ההצלחה הכי מדוברת בטלוויזיה המקומית. לפני כשנה הם הצטרפו לסוכנות לוק כיוצרים־שחקנים והעתיד נראה ורוד.
"עספור היא ציפור מזל", גיא מסביר. "בעשר השנים האלה חיפשנו את עספור כל הזמן, ולא מצאנו".
ועכשיו הכל דבש. אתם כבר מפתחים את הדבר הבא?
חנן: "בגלל שאנחנו כותבים כבר שנים, הצטבר אצלנו המון חומר ובגלל שיתוף הפעולה המעולה שיש לנו עם סוכנות לוק, החלטנו לפתוח שם מחלקת תוכן שתטפל בכל הדברים שעוד לא עשינו. יש לנו כבר שני פרויקטים חמים, אחד מהם הוא 'נויה' - מעין סיטקום עם פורמט מגניב שערוץ הילדים חטפו ואנחנו עוד לא ממש יכולים לדבר עליו, והשני הוא עדיין סוד. פעם ראשונה שיש לנו משרד".
הורידו לקצר וניוטון את האיי קיו
ההצלחה מתוקה במיוחד לאחר העשור הקשה שעברתם?
חנן: "זה לא שעשור שלם לא ידענו הצלחות וימים טובים ונעימים, אבל תמיד הרגשנו שכשזה יקרה זה צריך להיראות אחרת, כשכל החלומות שלנו ייפגשו - המשחק והכתיבה - וזה קרה ב'עספור', עכשיו אנחנו יודעים למה חיכינו. משפט שכל הזמן חזר על עצמו לכל אורך הדרך, בכל תחנה - והיו לנו רגעים קשים ומביכים - היה תמיד 'אין סיכוי שמה שאנחנו עוברים עכשיו זה לחינם, אין סיכוי, זה לא הגיוני שבסוף לא נלקק איזושהי גלידה".
גיא: "יש איזו נקודה מאוד קשה אצל כל שחקן, בערך שש שנים אחרי שסיימת בית ספר למשחק, כשכבר כל המלהקים מכירים אותך וכולם כבר החליטו מי אתה. הרבה שחקנים עושים בשלב הזה את התפנית ולוקחים ימינה או שמאלה. מהכיתה שלנו, שכללה 13 אנשים, רק שלושה או ארבעה באמת עובדים במקצוע, כמו נועה ברקאי ("מגדלים באוויר", "נבלות" - ח.ג) שגם פרצה לא מזמן. והיו כל כך הרבה מוכשרים, אלה 13 שנבחרו מתוך איזה אלף מועמדים. רובם עזבו את המקצוע, חלקם חזרו בתשובה".
נשמע שעברו עליכם שנים לא פשוטות.
גיא: "עברנו הכל, באמת. גם קשיים של פרנסה. בשנים הראשונות שיחקנו בכל מיני מקומות ואיכשהו עם הזמן, האודישנים הלכו והצטמצמו והגענו לאיזה קיר מטורף והבנו שמזמינים אותנו לאודישנים לדברים שאנחנו לא באמת רוצים לעשות. כבר בלימודים היינו כותבים לעצמנו, את 'חצילים' למשל, אז כששאלו אותנו מג'טיקס אם אנחנו יכולים לכתוב סדרה, אמרנו כן וכתבנו את 'בלגן ועד אילת'".
חנן: "המזל הגדול שלנו הוא שגילינו בשלב די מוקדם את הכישרון הנוסף, הכתיבה, וממנו הצלחנו להתפרנס. יש איזה כלי נורא חשוב שמקבלים בניסן נתיב - ליצור לעצמך. גם כשאתה משחק בתוך מחזה כתוב, אתה צריך להיות יוצר ולא חייל מבצע. לא תמיד ילהקו אותך וירצו אותך ואם לא תייצר לעצמך, יכול להיות שלא תמיד יהיה לך מה לאכול".
המקצוע ייאש אתכם?
חנן: "עבדנו לאורך השנים האלה כשחקנים, השתתפנו בסרטים, אבל אלה רגעי החסד. תחשבי שמישהו נמצא במקצוע עשר שנים ומשחק רק בארבעה סרטים. אתה מסיים צילומים של שלושה שבועות ואומר לעצמך, 'ככה אני צריך לעבוד, ככה אני רוצה לחיות, מה הפיצ'ר הבא?' ואז אתה יושב בבית חצי שנה וזה רק מחזק את התחושה שעוד לא הגעת לשם".
גיא: "לא מזמן שאלו אותנו מאיפה אנחנו שואבים את ההשראה, ואמרנו שלכותבים יש יתרון מאוד גדול - כשבנאדם עובד מאוד קשה, הוא חי את הדיכאון. כשאנחנו עוברים חוויה קשה, אנחנו יודעים שיש לנו סיפור ביד".
"הדמויות נבראו מתוך הבטן שלנו"
"עספור" נולדה מאוסף של חוויות כאלה, קשות וטובות כאחד. כש־HOT פנו אל השניים וביקשו רעיון לסדרת דרמה, היה להם ברור שזה החומר שהם יספקו - על אסופת סטלנים שחיה בשכונת אוטובוסים. חנן וגיא חשבו כבר מזמן, כשהכירו חבורה כזו באמת, עוד כסטודנטים בירושלים.
חנן: "החבורה הזו שחיה באוטובוסים היא חבורה שאנחנו מכירים מקרוב, היינו עדים לחיים האלה בשנים שהיינו סטודנטים, ומאז ומתמיד אמרנו שזה נושא לסדרה, כי יש כאן בחירה שהיא מעבר לפיזית לגור באוטובוס - יש פה אמירה כל כך חזקה של איך האנשים האלה חיים, אבל זה משהו שהחלטנו להכניס אותו למגירה וחיכינו להזדמנות לכתוב עליו, מין רעיון שהיה ברקע וכשראינו שזה העולם המתבקש מאיתנו בסדרה ל־HOT, של האנדרדוג, העולם העממי, אז אמרנו, 'וואלה, נביא עכשיו את זה, יהיה מגניב'".
יהיה מאוד מגניב. את התפקידים הראשיים של מוטי ואיציק הם נתנו לשלום מיכאלשווילי ועוז זהבי, שני סמלי סקס לוהטים ("היינו איתם בבר לא מזמן, כל הבחורות במקום התחלקו לשני טורים. לקח לעוז שעתיים להגיע לשירותים"). לעצמם לקחו את התפקידים של קצר וניוטון, צמד האהבלים של הסדרה, וללא ספק האהובות מכל הדמויות.
חנן: "אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלנו על המשחק של קצר וניוטון היתה כששלום התקשר איזה שבועיים אחרי שהסדרה עלתה, נקרע מצחוק. הוא סיפר שאבא שלו התקשר אליו אחרי הפרק ושאל אותו איך יכול להיות ששני מטומטמים כאלה כתבו כזו סדרה. שלום אמר לו, 'אבא, הם לא באמת כאלה. הם שחקנים'. אז אבא שלו שתק איזה שלוש דקות ואמר, 'אין מצב'. בקצר וניוטון יש יסוד מאוד חזק שלנו, גם של ההוויה הזוגית שלנו".
גיא: "אני וחנן זה קשר זוגי".
חנן: "אנחנו יותר מזוג נשוי. אנחנו גם מתחזקים את הזוגיות שלנו, כך שצריך לעשות את הדברים שהם מעבר לעבודה. אנחנו חייבים את הבירה שהיא מחוץ לעבודה".
גיא: "אנחנו יודעים זה על זה הכל ברמות קשות, כי כל סיפור שנכנס לסדרה אתה צריך להסביר אותו לעומק".
חנן: "זו רמת חשיפה הכי גבוהה שיש, אתה מספר לו על רגע בחיים שלך ומגיע הכי עמוק שיש כדי שהוא יוכל לכתוב את זה".
איזה רגע מהסדרה למשל?
גיא: "כמעט כל הרגעים קרו באמת. יש רגע שמוטי מופיע עירום בדלת של חדר המלון של שיר וזה רגע אמיתי שקרה לאחד מאיתנו, עד הסוף, כמו שהוא כתוב".
מה זה "אחד מאיתנו"? למי?
חנן: "לא לשנינו, נו".
גיא: "זה משהו שקרה ובמציאות הוא היה הרבה יותר קשה וכואב, זו היתה מישהי שאחד מאיתנו מאוד אהב וכצעד נואש אחרון זה מה שהוא עשה, כמו לצעוק, 'הנה, אני כאן. מה עוד אני יכול לעשות?'".
חנן: "זה נשמע יפה בשיר אולי, אבל בחיים זה כואב. ונחזור לקצר וניוטון - כמובן שהורדנו להם קצת את האיי.קיו".
גיא: "קצת, הם עברו כביסה".
אפרופו כביסה, אני חייבת לשאול: מה לעזאזל הקטע עם החולצות של קצר?
גיא (צוחק): "לכל דבר בסדרה יש משמעות. מהפתיח ועד שיר הסיום. החולצות של קצר? הוא בנאדם שלא מוציא כסף ויש חולצות שאתה מקבל חינם, אז המצאנו את החולצות האלה שמפרסמות משהו שאף אחד בחיים לא היה לובש, כמו התימניאדה ה–13".
חנן: "הכי ענק היה 'תן לי ותן לך, מכון אגרוף בהנהלת שמעון מכלוף'".
- את הראיון המלא ניתן לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס
לפנייה לכתב/ת 
