דינה אחזה בייאוש בפלט תוצאות הבדיקה שמסרה לה טובה, האחות במרפאת זבולון, קימטה ותחבה אותו לתיק. "למה אני צריכה את הדף הזה, כנראה שלעולם לא יהיה לי ילד". ליבה התכווץ כשנזכרה ביצחק הממתין לטלפון ליד גיליוטינת הנייר, בבית הדפוס שם הוא עובד.
היא לא ידעה איך תודיע לו שאבא הוא לא יהיה בקרוב. "למה דווקא לי? במה פשעתי?" גרונה נחנק. הכאב התערבב בתחושת זעם כלפי האל. שלוש שנים שהוא מסרב לקבל את תפילותיה, את הנרות וקריאת פרקי תהילים היומיומית שגזרה על עצמה.
למה לא נעתר להפצרות הרב שהשתדל למענה, לקמעות המקובלים מראש העין? למה לא שם לב לכל המעות ששלשלה בקופות הצדקה שניקרו בדרכה?
בלאות גוברת גררה רגליה לעבר היציאה, לא מקשיבה כלל למילות העידוד של האחות ואף לא טורחת לזרוק לעברה חיוך של תודה.
היא התיישבה במכונית ולא ידעה מה לעשות. לחזור הביתה יהיה קשה מנשוא. היא לא תהיה מסוגלת להסתכל על חדר התינוק שהיא ואיציק התאפקו מלרהט מחשש לעין הרע. את ליבם וחסכונותיהם חלמו לתת ביום בו יגיע.
גם מה תאמר לאמה הממתינה בבית ובטח מדליקה נר נוסף לא ידעה, וגם לא איך תתמודד שוב עם מבטי הרחמים של זהבה ושולה, שעוברות כל בוקר עם עגלות התינוק שלהן ליד ביתה ברחוב בעל הנס.
היא עצמה את עיניה ושמטה את ראשה לאחור, מנסה להתנתק, להקהות קצת את הכאב.
קולות נקישה עמומים הציקו על שמשת החלון. פניה המטושטשים של טובה עטו מבט רציני. "ד"ר לוין רוצה לדבר איתך, זה דחוף שתראי אותו". דינה הסתכלה עליה בפנים כבויים. "למה?", שאלה בקול רפה. "בואי בבקשה, הוא יגיד לך הכל במשרד", ביקשה באי נוחות, מסיטה את מבטה הצידה.
היא לא הבינה למה משרדו של הדוקטור התרחק כל כך פתאום, תקוע בקצה פרוזדור ארוך ואפלולי. "דינה! שבי בבקשה", אמר הרופא הקירח, מבלי להסיר את עיניו מתיקה הרפואי. הדקות נקפו. דינה נעה בכסאה, לא סובלת את השקט הארוך שכפה עליה רופא הנשים, שלא מיהר לסיים את העלעול בדפים הרבים שמלאו את התיק הצהוב.
| עוד סיוט |
|
| "אתה צריך ללכת עכשיו. בעלי מגיע", אמרה שירלי / יועד לוסטיג |
|
עמדתי והסתכלתי עליה, ראשי מריץ אלפי שורות של טינה, כעס ומבוכה, אבל שום דבר לא התאים, אז חייכתי את החיוך הכי ציני שיכולתי, אמרתי לה "את זבל" והסתלקתי משם. סיפור |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
"מה הבעיה?" האיצה בו, וחשש קל התגנב אליה. הרופא הניח באיטיות את התיק על שולחנו, הסיר וקיפל את משקפי הקריאה, ורק אז הרים את ראשו והביט בדינה שחשה באסון הקרב. "נו, תגיד לי כבר. מה גילו אצלי?"
"אני רוצה שתעשי עוד כמה בדיקות" מלמל ומיד פנה למחשב והחל להקליד. "אבל מה מצאו?" הגבירה את הטון.
"קבעתי לך תור לבּיופסיה, לבדוק אם הגידול ממאיר". הלקוניות שבה התיז את המילים חסרה הפעם נימה של תקווה שתמיד ידע לתת לה.
משותקת לגמרי, ראתה בבעתה את כל המילים האיומות שיצאו מהתיק כדבורים שחורות וקטנות בחלוקים לבנים, חגות בעליזות סביב מיטתה של אחותה הכחושה ויקי ומסתירים אותה ממנה. "תראי, הרבה פעמים יש טעויות בבדיקה", ניסה הרופא לעודד.
"לא, לא יכול להיות שגם אני", לחשה, מנסה לגרש את הדבורים שהתקרבו לעברה. עיניה השקועות של ויקי צפו מולה. היא שמעה שוב את מילותיה האחרונות "תשמרי על הילד שלי".
ומי ישמור על איציק שלה? עיניה נלכדו בתיק הצהוב, בתיבת הפנדורה השורצת והרוחשת של גורלה. היא לא הצליחה לשמוע את מלמולי הרופא חסר האונים. "אמא לא תעמוד בעוד לוויה", טיפות קרות התגלגלו ממצחה, מדביקות את הריסים ומכסות את עיניה. "איציק שלי יישאר לבד, לבד". הדמעות המתינו לתורן.
"גברת! גברת!!! את מתכוונת לצאת מהחנייה?" העירה אותה הקריאה מהסיוט שבו שקעה.
האימייל של בני
