שלושת הרגלים - חגים חקלאיים במקור?

"כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה" – כך נכתב בספר מלכים ב', פרק כ"ג. הייתכן? האם נכון הדבר שמימי השופטים ועד ימי יאשיהו, כ-500 שנה, לא חגגנו את פסח? "וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל עד היום ההוא" – כך נכתב בנחמיה, פרק ח'. יכול להיות? 750 שנה? לא פסח ולא סוכות? הייתכן שאבותינו לא שמעו על יציאת מצרים? ואם לא שמעו על יציאת מצרים - האם חגגו את שבועות? מהו בעצם מקורם של שלושת הרגלים?

מהו פסח?

חג האביב נחוג במילוא הלבנה של החודש הראשון (הוא ניסן). במקורה התנ"כי מציינת המילה "אביב" את הבשלת השעורה ("כי השעורה אביב והפשתה גבעול", שמות ט'). קשה להפריז בחשיבות השעורה: יבול טוב – תשבע לחם, יבול רע – תגווע ברעב. כל החורף חיכו אבותינו להבשלתה, ואכלו את הקמח שהתלחלח והחמיץ בממגורות. לפיכך אבותינו קצרו ברינה. עלצו על ימות העומר - שבמקורם היו ימות שמחה, והודו על התבואה מצילת הנפש.

כיצד הם הודו? כתוב: "מנחת ביכורים לה' אביב קלוי באש". כלומר, המצה האמיתית די אכלו אבהתנא היא מצת ביכורי האביב - לא לחמא עניא. ואף לא בארעא דמצרים אכלוה, אלא כאן, בארץ ישראל. הפסוק ממלכים, אם כן, מלמד אותנו שעד ימי יאשיהו לא חגגנו את הפסח (ואולי עד חזקיהו, על-פי מקור בדברי הימים). כן, החג שאותו חגגו אבותינו (או לא חגגו לפי המקור שלעיל) לא היה הפסח המוכר לנו, כי אם חג האביב.  

אמנם כתוב על המצות "כי לא יכלו להתמהמה", אך מאידך כתוב שהמצווה המפורשת "ומצות על מרורים יאכלהו" נמסרה טרם יציאת מצרים. ומעבר לכך, האם לוט, שנאמר גם עליו שאפה מצות, יצא ממצרים?! התנ"ך מלמד אותנו כי מצות, ולחם בכלל, שמשו בפולחן תדיר.  

מהו שבועות? 

גם את ביכורי קציר החיטים חגגו אבותינו. אלו מאחרות להבכיר מן השעורים, וקצירן נחוג במילוא הלבנה של החודש השלישי (הוא סיוון). נכון, החג נחגג כיום בתאריך ו' בחודש ולא באמצע החודש, כפי מנהג הפרושים, אך הצדוקים ספרו אחרת. ואף ספר היובלים מעיד כי אבותינו חגגו במילוא הלבנה.

הדבר מובן: בעבר נדרשו תנאי משטר, תחבורה, והעברת מידע מאוד מיוחדים כדי לקיים אירועים שלא חלים במילוא או במולד. "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", נאמר על המאורות. וכשבישעיהו נאמר "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" לדעתי זה מעיד על העתים הנוחים להכרת לוח השנה - ה"מועד" הוא המילוא, ה"חודש" הוא המולד. ואכן, זולת יום הכיפורים לבדו, כל החגים והמועדים חלים במולד או במילוא.

ומהו סוכות?

חג הגשם הוא החשוב בחגים, לכן הוא נקרא בפשטות "החג". אבותינו חגגו אותו, כמונו, במילוא החודש השביעי (הוא תשרי). על-פי הציטוט ממלכים, מימי יהושע עד ימי נחמיה לא חגגו אבותינו את הסוכות, אבל את "החג, הם כנראה חגגו.  

גם אנו חוגגים את החג הזה, כמעט מבלי משים. מדוע חובטים ערבות? מה מקור המנהג? הרי איש לא חבט ערבות במדבר. ומה אנחנו קוראים "קול מבשר מבשר ואומר"? מבשר על מה? זו למעשה תפילה קדומה לגשם, בשורה לגשם. ערבות הן צמח הקשור למים, אך יותר מכך הינן שם נרדף לעננים. ומי מכונה בתהילים "לרוכב בערבות?" הד החיבוט אמור לחקות את הד הרעמים. ומדוע נסך המים? ולמה שמחת בית השואבה?

לא רק שהחג הזה זועק לגשם, המונח תפילה במקורו מכוון אליו; תפילה שנענתה, היא תפילה שנתגשמה. חג סתם הוא חג הגשם, תפילה סתם היא תפילה לגשם. לדעתי, המילה "תקווה" נעוצה בציפייה להיקוות המים, ואפשר שאף מענה סתם הוא מענה בענן גשם (נביאי הבעל מנסים להוריד גשם, קוראים הבעל עננו, ואין קול ואין עונה. אליהו קורא פעמיים ענני, ותפילתו נענית בעננים - והשמים התקדרו עבים).

לפני הגשם ולקראתו, עלינו לסיים לחרוש, לזרוע, ולאסוף את היבול, כפי העולה מאחד משמות החג. כדי לשמור על התוצרת ולחסוך שעות אור יקרות, לנו אבותינו בשטחים החקלאיים, במבני ארעי. מזכיר משהו? בחג האסיף אבותינו סיימו לדוש ולטחון את החיטים, לזרוע שעורים, לבצור ענבים ולדרוך אותם בגתות, לארות תאנים, לקטוף רימונים, לגדוד תמרים, ובשנים מסוימות, תלוי בעיבור ובהקדמת הגשמים, אף התחילו למסוק את הזיתים. ואת שבעת המינים הללו, יש הנוהגים לתלות בסוכה.

מהם שלושת הרגלים?

אז מה אנחנו למדים מן הפסוקים שבראש? בראשית היו שלושה חגים ארץ ישראליים. הם יכלו להיוולד רק כאן,

לאור תנאי הארץ; לא במצרים, לא בסיני, אף לא בבבל. חגים אלה היו חקלאיים במהותם, והם הוקדשו לתנאים המאפשרים קיום: גשם ותבואת הארץ.

ישנם הסוברים כי הבורא כיוון מראש שיציאת מצרים תתרחש בדיוק בחג האביב, מתן תורה בדיוק בחג ביכורי קציר החיטים, וסוכות בדיוק בחג הגשם והאסיף, ושלושת אלה יתרחשו בדיוק במילוא הלבנה. לא אחלוק על הסברה הזו, אך עיון נוסף בתנ"ך עשוי להציע הסבר אחר, ארצי במהותו.

• גיורא לוינשטיין הוא מורה דרך ושוחר תנ"ך. לאחרונה יצא ספר הביכורים שלו, "ביתו של ההווה" שמנווט בין שבילי הארץ ושבילי התנ"ך.