החתן הקדוש יישא למזל טוב את בתולת ישראל
באגדה נחשב חג שבועות גם ליום שבו נערכו נישואים בין עם ישראל לאלוהים. מה ניתן להסיק מכך על מצב הנישואים בימינו?
אהבה גדולה לא שררה בהתחלה בין בני הזוג. הזיווג לא היה רווי רומנטיקה. בגמרא מסופר שהקב"ה כפה על עם ישראל את התורה "הר (סיני) כגיגית". וכך נשמע האיום: "אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
איך כוחניות מסתדרת עם אהבה ונישואים? ומדובר בכלה שרק יצאה ממאות שנות עבדות במצרים והתחילה בצעדים ראשונים לקראת התגבשותה כעם. שום דבר לא בער לה - וכבר חתונה? צריך להכיר קודם מועמדים אחדים, אפשר להיעזר באתרי היכרויות, יש העולים לקברו של רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה בגליל לעתור לשידוך מתאים (אגב, אומרים שצריך לעלות לקבר הזה שלוש פעמים: פעם לבקש שידוך, פעם להודות עליו, ופעם שלישית להתלונן).
חרדת נטישה וחדוות לטישה
החתונה נעשתה, איפוא, בכפיה. למה? אולי כי נמאס לבורא שאף אומה לא רצתה לקבל את התורה. נשמע מוזר? בגמרא מסופר שהקב"ה חיזר אחרי כל האומות עם התורה, ואף אחת לא רצתה אותה. רק כשראה שאין קופצים על הסחורה - רק אז הוא פנה אלינו.
טיפים לזוגיות טובה - עו"ד בני דון-יחייא
על כך מספרת הבדיחה היהודית, שאלוהינו בא לגרמנים והציע להם את לוחות הברית. שאלו אותו מה כתוב בהם. ענה: לא תרצח. אמרו: לא רוצים. בא לצרפתים. גם הם שאלו מה כתוב בהם. אמר: לא תנאף. הגיבו: לא רוצים! הלך לאומה נוספת ששמעה על לא תגנוב - ואמרה תודה, לא. וכאשר הגיע לישראל, השאלה הראשונה של אבותינו היתה: כמה זה עולה? וכששמעו שהלוחות בחינם, אמרו: אז תן שניים.
סניגוריו של הקב"ה מתרצים, שמלכתחילה הוא כיוון לתת לנו את התורה, אלא שרצה כי נקנא באומות העולם. נחשוש שהם יזכו בה - ואז נחשוק בה יותר. שכן כך דרכם של יהודים: כל מה שיש לגויים נראה להם נחשק.
האם זה לא מזכיר את אחד היסודות העיקריים שבזוגיות המודרנית? חרדת נטישה הנובעת מחדוות לטישה לדשא השכן. החרדה הזאת משפרת לעתים את היחס לבן הזוג, אך לעתים גורמת לצד החרד לפתח כישורי פזילה משלו.
דימוי החתונה בין עם ישראל לבורא העולם הביא לחיבור נוסחים שונים של "שטר תנאים" בין בני הזוג, שבעדות המזרח נוהגים לקרוא בשבועות בבית-הכנסת. בנוסח אחד נאמר בין השאר: "החתן הקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה ישא למזל טוב את בתולת ישראל... ואל יעלימו דבר זה מזו ולא זו מזה ותמיד יהיו פניהם איש אל אחיו באהבה ובאחווה וברעות".
יופי של מילים, שאם ייושמו על ידי הזוגות שנישאים בימים אלה (והזוגיות של לפחות שליש מהם תתפוגג למרבה הצער) - תהיה לעורכי הדין פחות פרנסה. אבל שאלה גדולה היא אם צריך לומר את כל האמת בזוגיות. לפי המקורות - התשובה שלילית. "מותר לשנות מהאמת מפני השלום", כך נאמר. "מפני השלום" - הכוונה לצורך שלום.
תמיד אפשר למצוא משהו יפה בכלה
דוגמה מעניינת מובאת במחלוקת בין שתי שיטות בגמרא בשאלה: "כיצד מרקדים לפני הכלה"? כלומר, מה אומרים לכלה בחתונתה על המראה שלה. בית הלל, המייצגים את הצד המקל, "הליברלי", אומרים שצריך לומר לה: "כלה נאה וחסודה". בית שמאי המחמירים גורסים: "כלה כמו שהיא" - האמת מעל הכל. ההלכה נפסקה כבית הלל. כי למה לפגוע בכלה, ועוד ביומה החגיגי?
אבל צריך להתמודד עם טיעון חזק של בית שמאי: התורה מצווה "מדבר שקר תרחק". בית הלל מצאו את התשובה האנושית: תמיד אפשר למצוא משהו יפה בכלה, וכאשר אומרים לה שהיא נאה - מתכוונים לאותו דבר נאה.
כל האמת ורק האמת?
ועוד שאלה לא קלה: האם אנחנו רוצים בכלל לשמוע את כל האמת? אני חוזר ושואל את השאלה הזאת, בסקרנות אמיתית, במופע שלי על זוגיות, "טובים השניים", ורוב הקהל משיב בדרך כלל בשלילה. אלה הסוברים אחרת ישנו אולי את דעתם לאחר הסיפור הבא:
לא מזמן נכנסה למשרדי אשה ואמרה שהיא רוצה להתגרש. שאלתי למה, והיא השיבה שבעלה בגד בה. אוקיי, אמרתי, והתכוונתי שתמשיך בסיפורה. האשה נעצה בי עיניים שופטות ואמרה: "אתה לא מבין, אתה בכלל לא מבין!" חשבתי שהיא מבקרת אותי משום שנדמה היה לה שאני לא מתרגש ממה שאמרה. והיא המשיכה: "בעלי סיפר לי שניהל רומן מאחורי גבי. אם היה איכפת לו ממני - הוא לא היה מספר לי. אני רוצה להתגרש ממנו לא בגלל שהוא נואף, אלא בגלל שהוא רשע".
והמסקנה? אין מסקנה. אין כלל ברזל שאפשר להמליץ עליו. אבל לחז"ל יש משהו לומר גם על כך: "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך". באחת ההופעות אמר לי מישהו מהקהל, אפרופו גילוי לב: "אמא שלי תמיד חינכה אותי שצריך לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת - אבל אף פעם לא את שלושתם ביחד...".
הרומן הנצחי של האדם עם עצמו
אי אפשר לדבר על חג התורה ועל זוגיות בלי להזכיר את המופע המרכזי במעמד הר סיני: מתן עשרת הדיברות. מקובל לחשוב ששני הדיברות הקשורים לנישואים הם כמובן "לא תנאף" ו"לא תחמוד". אני לא חולק על כך: ליקויי פזילה, שמחמירים ככל שהנישואים צוברים קילומטראז', מערערים את יסודות התא הזוגי. אבל הדיבר הראשון הוא לדעתי השורש לשיבושי הוא והיא: "אנוכי" (בלי ההמשך "ה' אלוהיך").
נישואים, כמו אהבה, הם נתינה. אנשים נבונים יודעים שמי שנותן לא מפסיד, שכן מלבד עצם ההנאה שבנתינה - הנותן מקבל חזרה, ולפעמים הרבה יותר. לכן, ההגדרה החביבה עלי לאהבה היא, שמעל הכל היא מתנה שאדם נותן לעצמו.
אלא אם כן מידת האנוכיות גוברת. מי שמאוהב בעצמו עד כלות, ולכן לוקה בנכות שאינה מאפשרת לו להעניק, יישאר נאמן לרומן הנצחי הזה. ומה ייצא לו בסוף? הוא יישאר עם האהבה שלו אליו, אבל יפסיד אהבה אחרת.
"לא תחמוד" מסיים את עשרת הדיברות. למה דווקא דיבר זה מופיע בסוף? אולי משום שהוא ההוראה היחידה שאי אפשר לקיים אותה. החמדן, כתב משורר אחד לפני מאות שנים, תמיד יהיה עני.
מה לעשות עם הניצוצות
מתחת לחופה אומר החתן לכלתו: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". למה הכפילות - גם כדת משה וגם כדת ישראל? אולי יש בכך רמז לבני הזוג, שיפנימו כבר בתחילת דרכם מה שקרה למשה ולבני ישראל אחרי מעמד הר סיני: 40 שנה הם הלכו ביחד במדבר, והמריבות ביניהם חגגו. אבותינו לא הפסיקו לקטר על מנהיגם: למה הוצאתנו ממצרים, זכרנו את הדגה שם, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? ובכל זאת, הם המשיכו לצעוד ביחד ארבעה עשורים עד שהגיעו לארץ המובטחת.
והמסקנה? קירבה יוצרת איבה. כל חיכוך מעלה ניצוצות. האתגר הזוגי הוא לנצל את הניצוצות לטוב, או לדעת לכבותם, ולפעמים – לדעת להתעלם מהם.
