חובתה של ממשלה חילונית
עליה לעשות הכל כדי שהבריחה לחיק החמים והבטוח של החרדיות לא תהיה קלה כל כך. שלא יתווספו למערכת החינוך שלה כל כך הרבה ילדים שייאלצו בבגרותם לשכב על כבישים ולשרוף פחי אשפה כשפוגעים בציפור נפשם
שבוע אחרי שבוע נמנעה הופעתו של המלך המשיח בשדרות-גת שבקריית גת. בשנות ה-60 הייתי תלמידה בבית הספר החרדי של חב"ד. כל תלמיד חרדי יודע, שאילו רק ישמרו כל בני ישראל פעם אחת, פעם אחת בלבד את השבת, בסוף אותה שבת ירד ויגיע משיח צדקנו ויגאלנו מיסורינו. לכן מרגע כניסת השבת נזהרנו אנחנו, קבוצת בנות לבושות חצאיות ארוכות ובנים עם כיפה פאות וציצית, בכבוד השבת: לא להדליק בטעות את האור בשירותים, לא ללכת הליכה גסה ואפילו לא לדרוך על עשב שמא חלילה נבוא לידי קטיפת עשב שגם היא אסורה בשבת.
מאחר שכל העולם היה רחוב שדרות-גת בקריית גת, היה ברור לנו שאם אנחנו שומרים על השבת, כל שאר בני ישראל עושים כן והנה בסופה ירד ויגיע הוא בכבודו ובעצמו.
ובין הדמדומים של מוצאי השבת היינו יושבים על המדרכה ונושאים עינינו לשמים ומישהו היה מצביע בהתרגשות ומראה לכולם מראה קצת מטושטש ומרוחק של דמות עם זקן, וחמור לבן וכבר ידענו שכל הייסורים שלנו ושל כל היהודים בעולם הם או-טו-טו מאחורינו, והנה הולך ונבנה בית המקדש השלישי. וכמעט תמיד, לפני שהדמות הרחוקה בשמיים התקרבה מספיק, היינו שומעים לחרדתנו רעש של מכונית נוסעת עוד לפני שהשבת יצאה. או שמישהו מה"שלוש קומות" של האשכנזים מדליק סיגריה במרפסת הבית. דמות המשיח שעוד רגע קט כבר הציגה עצמה בפנינו ואמרה: "קחו אותי אל המנהיג שלכם", נמוגה בין העננים. איזו חמת זעם, איזה חרון על הערל הזה שבמו דוושת הגז שלו או בעשן הסיגריה שלו הבריח ברגע האחרון את המשיח ודחה את הגאולה בעוד שבוע שלם.
זרקנו על הרכב ההוא אבנים, בטח שזרקנו, ורדפנו אחריו ולא פעם ניפצנו חלונות בתים ואפילו פה ושם ראשים נפתחו. כי ידענו שהנוסע או המעשן הוא הוא שקלקל לנו את מסיבת המשיח. האמונה היתה כל כך אמיתית וכל כך עזה. הידיעה שביאת המשיח נמנעה בגלל שמישהו לא התאפק וחילל את השבת לא היתה מוטלת בספק.
אמונה יוקדת
כשאני רואה את המהומות של החרדים בעקבות הזזת העצמות באשקלון, אני יודעת שהם כועסים מכל הלב והם יודעים שנעשה מעשה נורא. הם לא מתפנקים סתם. הם לא עושים את עצמם. הם יודעים שהאמת איתם. הם מאמינים בצדקתם בלב שלם. הפעם נערכו ההפגנות על ידי קומץ (העדה החרדית) ורוב החרדים היו נגדן, אבל במקרים קודמים ההפגנות היו המוניות וכללו מאות אלפים.כשחרדים לא הולכים לעבודה, הם מאמינים בלב שלם שהם נהרגים באוהלה של תורה והם יודעים שבזכותם, רק בזכותם עם ישראל קיים. מי שיעקוב אחרי אורח החיים של בחורי הישיבה, יראה שהם עסוקים כמעט 24 שעות ביממה. קמים מוקדם מאוד בבוקר, אוכלים מעט ורע, והולכים לישון מאוחר מאוד בלילה. רובם עניים מרודים. כמעט ואין פינוקים במגזר החרדי, אין בתי קפה, אין בגדי מעצבים, אין נסיעות תענוגות לחו"ל, חוץ מהנסיעה ההכרחית לאומן. וגם זו נסיעת עבודה.
מה אנחנו אשמים שזו האמונה שלהם? בטח שאנחנו אשמים. המדינה אשמה. אני למדתי שנתיים בבית ספר חרדי והייתי בטוחה שאלוהים לוקח לי את הנשמה בלילה ומחזיר אותה בבוקר. ואחרי שנתיים עברתי לבית ספר חילוני וכל מאות ואלפי האמונות הקטנות, שנראות לאדם חילוני כל כך מטופשות ולא רלוונטיות, נגוזו יחד עם החלפת המסגרת.
איפה הרוב החילוני?
המדינה מאפשרת את הרחבת מעגלי החרדים. אין צורך להכביר מילים על מה שעשתה ועושה מערכת החינוך של ש"ס לאמונתם של ילדים שהוריהם שלחו אותם אליה רק מפני שרצו יום לימודים ארוך. ילדי העולים מאתיופיה נשלחים באופן אוטומטי לבתי ספר חרדיים. המדינה מממנת את הישיבות ומממנת את תלמידיהן. תלמיד שגדל במערכת החרדית או שנכנס אליה, חייב, ממש חייב לזעוק ולהפגין ולהצית פחי אשפה כל פעם שמזיזים משכן בשבת או פותחים חניון או מנסים להעביר חוק בעניין השתלות איברים. הוא לא יכול אחרת. כמו שבחברה החילונית זועקים (אמנם לא באותה עוצמה) על האבסת אווזים ועל ניסויים בקופים, ועל מעשי שחיתות שלטונית, כך מרגיש החרדי מחוייב לצאת נגד מה שמנוגד לאמונתו העמוקה. הוא חייב כי זה מה שהוא יודע. כי זה מה שלימדו אותו.ייתכן שהחרדים צודקים, מי יכול לדעת, ייתכן שהזזת עצמות מתים מחריבות את הסיכוי לקום כשיבוא המשיח. יכול להיות שאלמלא הלימודים בישיבות לא היה קיים עם ישראל. יכול להיות שאלוהים באמת לוקח את הנשמה בלילה ומחזיר בבוקר (רק שישים לב לא להתבלבל בהחזרה). יכול להיות שאם תתלוש שערות מהאוזן בשבת לא תוכל להגיע לגן עדן.
אבל כל עוד הרוב החילוני, היצרני, זה שמפרנס את אלה שנהרגים באוהלה של תורה, חושב שאלה התנהגויות ואמונות לא הגיוניות, הוא צריך לעשות הכל כדי שמעגל האנשים המאמינים האלה לא יגדל בצורה כל כך דרמטית. אם הממשלה תסתכל יותר ממערכת בחירות אחת קדימה, עליה לעשות הכל כדי שהבריחה לחיק החמים והבטוח של החרדיות לא תהיה קלה כל כך. שלא יתווספו למערכת החינוך החרדית כל כך הרבה ילדים שלא תהיה להם ברירה בבגרותם אלא לשכב על כבישים ולשרוף פחי אשפה כאשר פוגעים בציפור נפשם.
עדנה קנטי , מספרת סיפורים
לפנייה לכתב/ת 
מוחים באשקלון. מי מאפשר זאת?
באדיבות סוכנות הידיעות חדשות 24
מומלצים
