אלביס קוסטלו, אמרה שרת התרבות לימור לבנת, "לא ראוי" להופיע בישראל,
ולפתע נוספה לויזה המיוחלת, זו שמתירה לאדם להגיע הנה ולשיר, עוד התניה: מישהו יודע מה זה "ראוי" ומה צריך אמן לעשות כדי להיות כזה? להיות חבר במרכז הליכוד? לחבוש כיפה ולנשק את הכותל? לשרת שירות קרבי מלא למרות שצה"ל שחרר אותו? להצהיר אמונים לממשלת ישראל הנוכחית, להלל את ההתנחלויות, להצדיק את הכיבוש, להצדיע לגדר ההפרדה - או שכל האפשרויות נכונות?
מעולם לא היתה לנו סדרת דרמה שהפכה לאינסטנט-קאלט בזמן אמת, ועל כך ראויים יוצריה של "עספור"
לכל השבחים שכבר קיבלו ועוד יקבלו לרגל תום העונה. גם אם לא ישובו אל המסך, חבורת שוכני האוטובוסים משאירה אחריה תובנה חשובה: תם עידן סדרות הדרמה המשפחתיות, לא חשוב מאיזו עדה.
"עספור". לא עוד שתיקות וצ'לו (צילום: אלדד רפאלי)
בעתיד הקרוב לא יהיו כאן עוד מעורבים ירושלמיים ושבתות וחגים ופרשות שבוע ומשברים אישיים מלווים בשתיקה ובצ'לו. מודל ההצלחה החדש, שעליו ודאי עמלים כבר עכשיו המון תסריטאים יצירתיים, הוא סדרת החבורה - אבל צריך לבחור בזהירות את הדבק המאגד אותה, למען לא תהיה דומה ל"מסודרים" או ל"סרוגים" או ל"טירונות", שהתקיימו כאן לא רע בצד סדרות המשפחה. ועוד צריך להקפיד על גיל המשתתפים - שלושים מינוס ובלי שאיפות התברגנות נראות לעין.
האפשרויות הבטוחות ביותר הן סדרת מוצ'ילרוס (אבל שונה מ"הפוך"), סדרת סטודנטים (אם איני טועה, עוד לא היתה לנו כזאת) וסדרה שמשתתפיה נפגשים בלשכת העבודה - או באוניברסיטה או בטיול התרמילים - ורוקמים קומבינה שתהפוך אותם ל"מסודרים", או לפחות ליורשי "הבורר".
השבוע אפשר היה להתגאות בעוד המצאה ישראלית מקורית: אלגוריתם שפיתחו אורן צור, דימיטרי דוידוב וארי רפופורט מן האוניברסיטה העברית, שמאפשר למחשב לזהות אמירות סרקסטיות, בינתיים רק בציוצי טויטר ובביקורות ספרים באתר "אמזון". בעתיד, אני מניחה, המחשב יבין עברית וגם יוכל להתמודד עם טקסטים לא-כתובים, ואז הוא יגלה עובדה שאינה סיבה גדולה לגאווה: רוב ההומור הישראלי הפופולרי בשנים האחרונות נשען על סרקזם בוטה שמקצין והולך עם הזמן.
המונח שאול מיוונית עתיקה, מפועל שפירושו הוא "לקרוע את הבשר", והכוונה היא לסוג של הומור שמטרתו האחת והיחידה היא להלעיג על הזולת מתוך התנשאות. הזולת יכול להיות ראש הממשלה בחיקוי עתיר איפור ב"ארץ נהדרת", אמא של שלום אסייג, כל מי שחושב אחרת מעדי אשכנזי או ליאור שליין, בלונדיניות, נשים באשר הן, ערסים ופרחים, אתיופים ורוסים, ראשי החמאס ונשיאי ארצות הברית - בקיצור, כל מי שלא נמצא על הבמה בנקודת הזמן בה משוחררות לחלל אמירות פוגעניות כמכת אגרוף.
סרקזם הוא תמיד בעיטה בפרצוף, והצחוק המגיע בעקבותיו נולד מתוך שמחה לאידו של הזולת, בתנאי אחד: שהצוחק לא מזהה את עצמו כמושא לסרקזם. אז זה סתם כואב וחסר טעם, או חמור מזה - חשוד כאירוניה. היחס בין אירוניה לסרקזם הוא כיחס בין בעיטה לבין דגדוג פתאומי, מפתיע אבל נעים, באיבר רגיש. אירוניה, אמר כבר ג'ונתן סוויפט, אבי "גוליבר", מבוזבזת על טפשים. אז מה יוכל המחשב ללמוד מהעדרה הבולט של אירוניה בהומור הישראלי (מאז שהחמישיה הקאמרית מתה)? שצרכני ההומור הזה הם טפשים, או שהם משוכנעים שרק הזולת טיפש?
בראשית היה ערוץ משובב נפש, מלא חיות טורפות ונטרפות בקלוז אפ, עם דם אמיתי ושאגות מבושלות באולפן ושקיעות אפריקניות מרהיבות ופלאי טבע מכל הסוגים, ואפשר היה להירדם לאורו לצד פילים ולהתעורר עם קרנפים וגם להרגיש קרוקודיל דנדי בלי לצאת מהכורסה.
אריה. לא אמרו לו שאין ארוחות חינם? (צילום: דלית שחם)
ראו פרנסי "הוט" כי טוב, והחליטו לפני שנים אחדות שאפשר לעשות מתאוות הידע הזואולוגי שלנו עוד כמה לירות. לשם כך פיצלו את הערוץ לשניים. לחלק עם החיות קראו "נשיונל ג'יאוגרפיק ווילד" וגבו עליו תשלום חודשי, שכן רק בטבע האריה זוכה לארוחת צהריים חינם, ומי שרוצה להציץ לו, שישלם. סרבני התשלום נאלצו לצפות ביותר מדי שידורים חוזרים של משאיות ענק על פני ערבות הקרח הצפון אמריקניות או תמהונים שחוקרים מנהרות עירוניות.
עכשיו מתברר שגם זה לא מגיע לצרכן הכבלים הממוצע, ועוד מעט קט ניאלץ לשלם עבור ערוץ שייקרא "נשיונל ג'יאוגרפיק אדוונצ'ר", שלא ברור מה יהיה בו - אבל ברור שבחלוף שנתיים-שלוש, גם הוא יפוצל לשניים או ארבעה ערוצונים. בחינם? הצחקתם את "הוט". בדיוק כפי שצחקו עליכם כשהורידו ואחר כך החזירו את CNN, וכשהורידו ולא החזירו את הערוץ הצרפתי וסטאר פלוס. בדיוק כפי שצחקו עליכם כשרוקנו את ערוצי הסרטים מתוכן עדכני והעבירו אותו ל-VOD. בדיוק כפי שימשיכו לצחוק עד שתסתמו להם את מוקדי השירות במחאות, צעקות ושאגות של חיות.
הנה כמה דברים מופלאים שצריך לדעת על יבגני אריה: בניגוד לכל הסיכויים, ההגירה שלו לישראל היא סיפור הצלחה ענק. בכוח האמונה שלו, בכוח הכריזמה המופלאה, המקצועיות המופתית והעיקשות המופתית לא פחות, הוא הקים כאן במו
ידיו תיאטרון לתפארת. "גשר", שהתחיל את דרכו כפיתרון תעסוקה דחוק לשחקנים נהדרים דוברי רוסית, כאלה שלא יכלו לעלות על במות עבריות מחמת התנגדות הקהל למבטא, הפך לספינת דגל של איכות, חדוות עשיה והצטיינות.
אבל כל זה לא מספיק כדי להביא את הסרט על יבגני אריה לפריים טיים. הוא ישודר היום בערוץ 2, במסגרת "רצועה מהחיים", אחרי שתצפו באנשים צעירים שמביכים את עצמם מבלי דעת אצל צביקה הדר, ואישה אחת שתלבש חליפת-נקניקיה ותקווה לקבל על זה כסף משי גולדשטיין ואבי נוסבאום. מי זה בכלל יבגני אריה? הוא אוכל גריסיני ברעש? הוא נולד מתרומת זרע? הוא יגרש פדופיל ממגרש משחקים ויפגוש את חיים הכט? הוא ימכור דיסק, דמעות וסיפור גירושין מרגש? ברור שלא - וברור שפריים טיים, עם כל הכבוד, זה לא בשבילו.
