שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברוך שעשני כרצונו
    לפי המודל המשפחתי, שמציג הרב אליקים לבנון, הדעות של הבעל והאשה חייבות להיות זהות ומיוצגות על ידי ראש המשפחה. חן ארצי-סרור מתקוממת

    לנצח כנראה, נשים שקוראות את ברכות השחר יכאבו על הברכה: "ברוך אתה ה'... שעשני כרצונו". גם אני, בצעירותי, התקשתי להאמין בהתחלה למגוון הסיבות והתרוצים שהציגו לי המורות באולפנה, שניסו להעצים את הדמות הנשית-יהודית, והעמידו לנגד עיני דמויות נשיות חשובות כדוגמא, ממרים ודבורה הנביאות ועד ברוריה ובנות צלופחד. כי על כל דמות כברוריה, שהתדיינה עם תלמידי חכמים, יש אמירה כמו "אל תרבה שיחה עם האשה", ועל כל דבורה שמובילה את העם למלחמה, יש פסיקה של שולחן ערוך ורמב"ם שלא מתירה לאשה לצאת לבדה לשוק.

     

    עם הלימוד, ועם הזמן והחיים - שהוכיחו לי אחרת - המירמור חלף, והבנתי שההלכה - כשמה כן היא. הולכת עם הזמן ומושפעת מהלך התקופה והמקום. כשאני קוראת פסיקות של רמב"ם ושולחן ערוך, אני מייד זוכרת שמדובר בתקופות שונות לחלוטין. תקופות בהן אשה לא ידעה לאחוז עט ולקרוא, תקופות בהן אשה לא יצאה לעבוד, לא למדה, ולא בחרה או נבחרה-בשום מקום בעולם. אבל הזמנים השתנו, ואיתם הפסיקה ההלכתית. בעידוד ובתמיכת ההלכה קל למצוא תחת כל עץ רענן מדרשות

    לנשים שמכשירות דור של תלמידות חכם, נשים דתיות שעושות חיל במדע, באומנות, בעיתונות ואפילו בהנהגה.

     

    אני לא מזלזלת באותם שועי עולם, מהרמב"ם ועד הרב קוק, אני רק אומרת שאם הם היו חיים במאה שלנו, אין לי ספק שהפסיקה שלהם הייתה שונה. גם רבנו גרשום, שהתיר לשאת אשה אחת בלבד, נחשב בזמנו כמהפכן, וגם בן עזאי חייב נשים ללמוד תורה - בניגוד לכל בני דורו. אני מאמינה שהפסיקה בימינו חייבת להיות שונה, לא כי הנשים השתנו - אלא כי תפיסת העולם ההלכתית השתנתה.

     

    במאה ה-21, פסיקתו של הרב לבנון היא לא פחות מתמוהה. היא מתבססת על פסיקות שנקבעו במציאות שונה לחלוטין, ומתעלמת מפסיקות אחרות - חשובות ומשפיעות, שפורסמו בימינו אנו. הפסיקה של הרב מתעלמת מדרישת הציבור, מתעלמת משכלול הדור, מתעלמת מדור של מנהיגות מימי התנ"ך ועד ימינו, ולמעשה אומרת: אנחנו מעדיפים גברים על פני נשים גם אם הן טובות יותר, חכמות יותר או מתאימות יותר.

     

    ומכל דבריו של הרב, כאבה לי יותר מכל אמירתו על הצורך באחדות המחשבה בתא המשפחתי.

     

    לפי המודל המשפחתי של הרב לבנון - הדעות של הבעל והאשה חייבות להיות זהות - ומיוצגות על ידי ראש המשפחה,
    הלא הוא הבעל כמובן. חילוקי דעות, דיון ועצמאות הם לא חלק מהמערכת הזוגית האידיאלית שהרב בונה, ובזה הוא בוחר לבטל אותי ואת אישי כאנשים נפרדים, וחושבים. האם אין לי זכות כאישה, לחשוב אחרת מבעלי? לפעול על פי ערכים שונים משלו? להביע בקול אמירות אחרות? ואולי דווקא דעות שונות בינינו מחזקות את הזוגיות ולא מפוררות אותה?

     

    בחרתי בגיל צעיר ללכת לארגון לפיתוח מנהיגות צעירה, כשגדלתי בחרתי להתגייס לצה"ל - עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש שהגיע בזמן השירות. אחר כך בחרתי במקצוע כמעט נטול נשים דתיות - עיתונות. בכל בחירה שעשיתי, לא היה לי ספק שאני עושה קידוש ה' גדול. ובכל בוקר, כשאני ממלמלת את הברכה החריגה בברכות השחר, אני מחייכת לעצמי. אלוקים עשה אותי, ואת אחיותיי, בדיוק כרצונו - רגישות יותר, חושבות יותר, סקרניות יותר, מאמינות יותר, נשיות יותר, ובעיקר - בעלות הזכות והיכולת להגשים את שאיפותינו ברוח ההלכה ובאוהלה של תורה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ברוך שעשני כרצונו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים