אהבה כוזבת: דייגו איכזבת אותי
מיקי שגיא העריץ את מראדונה השחקן, אבל כמאמן הוא אינו מסוגל לתמוך בו ובנבחרת ארגנטינה הנוראית שעיצב. רגע לפני המונדיאל, הוא פונה אליו בניסיון אחרון לשיקום היחסים
דייגו היקר,
קודם כל תסלח לי שאני פונה אליך ככה, ישירות בשמך הפרטי, ולא פותח כפי שראוי אולי, עם המילים מר מראדונה היקר. אני מרשה לעצמי, כי זו הפעם השנייה בחיי שאני מעז לפנות אליך. את הקודמת, אז הכרנו לראשונה, אתה ודאי כבר לא זוכר.
זה היה אי-שם בדצמבר 2006, במוסקבה הקרה, כשגם אתה וגם אני הגענו לבירת רוסיה כדי לעודד את נבחרת ארגנטינה בגמר גביע דייויס. שנינו צעקנו ועודדנו את נלבנדיאן והחבר'ה כאילו אין מחר, אבל בסוף זה נגמר בבכי. 'צ'וצ'ו' אקאסוסו הפסיד בדרמה מול סאפין ואבדה תקוותנו לחגוג זכייה ראשונה במונדיאל הטניס.
אז, כאשר רק מושב אחד הפריד בינינו ביציע (לידנו ישב איש טלוויזיה ששנינו אהבנו לראות ולצחוק איתו. אתה בטח זוכר, היהודי היקר חורחה גינסבורג, שהלך לעולמו כמה חודשים מאוחר יותר בבואנוס איירס), פניתי אליך לראשונה. ביקשתי ממך חתימה על חולצת ארגנטינה שלי (עד היום היא שמורה בבית) ואפילו הסכמת להצטלם איתי. לעולם אודה לך על זה, דייגו יקר.
אבל, ויש אבל גדול דייגו, רציתי שתדע שאני כועס עליך ולכן אני כותב לך מכתב זה. שלוש שנים וחצי עברו מאז ההיכרות הראשונית שלנו ונדמה כאילו נפערה בינינו תהום של שלושה ק"מ וחצי. לפני שאספר לך למה אני כועס, שלא יהיה צל של ספק - אני עדיין חושב בכל ליבי שאתה השחקן מספר 1 בכל הזמנים. ושימותו הקנאים וכל התומכים בנציג משכנתנו מצפון.
אני לא רוצה להרגיז את שנינו ולהזכיר את שם המדינה ההיא בצהוב-ירוק ולא את שם האיש ההוא שחושבים שנותן לך פייט בקרב על תואר "השחקן הגדול בכל הזמנים". שנינו יודעים שהוא לא מגיע לקרסול שלך.
אף אחד גם לא ישנה את דעתי עליך כשחקן, איך היית מספר 1 ונתת לכולם בראש לא בגלל הסמים, אלא למרות הסמים (הרי צרכת קוקאין וסמים חברתיים שפוגעים בבריאות, לא תמריצים שעוזרים להיות טוב יותר, כמו החומרים שנוטלים הספורטאים בימינו. זה רק מראה כמה גדול היית ולמרות הגוף ההרוס, היית מה שהיית).
מראדונה ו"ההוא שלא מתקרב לקרסוליו" (גטי אימג'ס)
אבל עכשיו דייגו, אני מרגיש שכמאמן אני לא מסוגל לתמוך בך לרגע. עזוב את זה שאתה כביכול מייצג את אסכולת קרלוס בילארדו - זו הטוענת כי התוצאה מעל לכל, לא משנה הדרך - ואני בכלל בצד של היריב, ססאר מנוטי (ובמיוחד של ממשיך דרכו בעשור האחרון, אנחל קאפה הגדול), הדוגל בסגנון המשחק ובכדורגל יפה, מעל התוצאה עצמה. זו לא הנקודה.
אני לא מסוגל לתמוך בך כמאמן בגלל אינספור סיבות. עזוב את היציאות הגועליות שלך נגד מבקריך בתקשורת בארגנטינה ("תמצצו לי", אחרי משחק העליה נגד אורוגוואי היתה שיא הביזיון), כבר התרגלנו מזמן שאתה לא בדיוק איש נחמד ולא ציפינו ממך להיות אלברט איינשטיין.
היית איינשטיין עם הכדור לרגליך, על המגרש, לא מחוצה לו או באישיותך. וזו לא ביקורת אישית, כי ברור שזה לא באשמתך. אתה לא בחרת איפה להיוולד, מי יחנך אותך או מי ה"נשמות הטובות" שילוו אותך בשנים השחורות באיטליה, לצד המאפיה.
אני כועס עליך אך ורק מסיבה אחת - אתה גורם לי לאהוד את ארגנטינה בכח, רק כי זו ארגנטינה. מי כמוך יודע, קבוצה (אם זו הורקאן שלי בליגה או הנבחרת) לא מחליפים. אני אוהד את הסלקסיון שלנו רק בגלל שהשחקנים על המגרש לובשים תכלת-לבן. אבל אני עושה את זה תוך כדי סתימת האף מרוב גועל.
עזוב שעלינו למונדיאל בשיניים, זה קרה לנו בעבר. אני מדבר על הדרך. יש לנו את אחד הדורות המוכשרים אי פעם, עם מחזור שחקנים של פעם בחיים בראשות לאו מסי. פשוט לא יכול להיות שנבחרת כזו תשחק בונקר מול יריבות כמו פרו או פרגוואי, שפעם היו עושות במכנסיים במשחקים נגדנו.
אתה בעצמך תמיד ביקרת את הנבחרת בימי באסילה על המשחק המשעמם שלה. אבל הנה קיבלת את המושכות ותראה איך אנחנו נראים. אני מוצא עצמי אומר לאנשים שהנבחרת הזו מגעילה אותי יותר מזו הארורה שהיתה לנו במונדיאל 90'. מי כמוך זוכר, שרק אלוהים והנציג שלו באדמה (אתה) יודעים איך הגענו לגמר.
היה מזל אדיר עם גויקוצ'אה והפנדלים, אבל בכל זאת זו היתה הנבחרת הגרועה שלנו בכל הזמנים. ועכשיו מסתבר שאתה והנבחרת משחקים בונקר וכדורגל מגעיל שאפילו באיטליה, מולדת הבונקרים (קטנאצ'ו הם אוהבים לקרוא לזה בשפתם היפה), לא היו חולמים לשחק.
מה שהכי מטריף אותי דייגו, שאחרי ה-0:1 שגנבנו במשחק הידידות בגרמניה במרץ האחרון (בפוקס לגמרי, 'פיפיטה' היגוואין כבש במשחק בו לא הגענו אפילו לחצי מצב), אתה חושב שהיינו גדולים ואם ניצחנו נבחרת גדולה בביתה, אנו שוב מועמדים לקחת את המונדיאל. ועוד עם סגנון המשחק שהמצאת במפגש ההוא: ארבעה בלמים בהגנה. ארבעה בלמים! בלי מגן ימני, בלי מגן שמאלי, ארבעה בלמים שעומדים בקו אחד.
אני יודע שתגיד ששחקנים זה עניין של טעם, אבל מבחינתי, מי שמייצג את הנבחרת הוא חונאס גוטיירס. אין לי שום דבר אישי נגדו, יכול להיות אפילו שהוא בחור טוב ונחמד. אבל אם אתה הבהרת בזמנו שהנבחרת היא גוטיירס ועוד עשרה, כלומר שהוא השחקן הראשון שמקומו בהרכב מובטח, עוד לפני מסי, מקווה שאתה מבין את הנורות האדומות שנדלקו אצלי. לעזאזל, כולה שחקן סביר ששיחק עם ניוקאסל בליגת המשנה באנגליה ואתה עשית ממנו הסמל של הנבחרת.
במצב עניינים כזה, לא פלא שמסי המסכן נראה תמיד עצוב וכבוי על הדשא כשהוא בנבחרת ולא חייכני ומלא שמחת חיים כמו עם החולצה של ברצלונה. אתה בטח תגיד שלצערנו צ'אבי ואינייסטה לא נולדו בארגנטינה, אבל לא חסרים לנו שחקנים דומים ועזוב שמות, זה סגנון המשחק.
ומילה על הסגל שבחרת. אני מרוצה שזימנת שני אקסים של הורקאן (חבייר פאסטורה ומריו בולאטי הגדולים), אבל מאוכזב שלא ספרת אפילו את פבליטו איימאר, ליסנדרו לופס ואסקיאל לאבצי, בין היתר. אני יודע שאם יש מגבלה של 23 שמות, תמיד יהיה מישהו מאוכזב בחוץ. אבל רק תדע שזו בושה וחרפה שחבייר סאנטי לא בסגל, שחקן שגם בגיל 36 רץ כמו בן 20 והיה מגיע לו מונדיאל פרידה.
הבנתי שאתה לא בענייני ג'סטות ואפילו הבאת "כוכב עולה" בן 30 בדמות הבלם (עוד בלם, למה לא) אריאל גארסה, שחוץ מהמשפחה שלו, אף אחד במדינה לא ידע שהוא משחק בקולון סנטה פה. אבל תרשה לי להגיד לך מילה על הדרך? אתה המאמן היחיד בעולם, נדמה לי, מבין 32 הנבחרות שעלו, שהסתגר עד הדקה האחרונה במשרד שלך במתקן האימונים באסייסה.
עד השנייה האחרונה הוספת ומחקת שמות על דף, כאילו אלה מספרים בלוטו. מה, הדעה שלך על שחקן כזה או אחר משתנה בן לילה? זה לא נראה טוב, דייגו. נראית כמו דוד לוי בימי ההסתגרות בבית שאן במהלך מו"מים קואליציוניים.
לפני פרידה, מילה אחרונה ברמה המקצועית: מבין שבעת שחקני ההגנה בסגל, שישה הם בלמים ואין לנו מי שישחק כמגן ימני או שמאלי, סטייל מייקון או דני אלבס. בקישור, אין עושה משחק ראוי. ברור לך שחואן ורון, בגילו (35), לא יחזיק מעמד שבעה משחקים (אם נגיע לגמר, הלוואי). אני מת על פאסטורה, אבל ילד בן 22 פתאום יהפוך למנהיג כמחליף? איפה מישהו עם ניסיון (רבת עם ריקלמה שפרש מהנבחרת, אבל אין מישהו אחר?)?
וחבייר מסצ'ראנו באמת תותח. אבל ברור לשנינו שהוא יחטוף מתישהו אדום או שני צהובים, יחמיץ משחק ואז מי ייכנס? בולאטי? גם אותו אני אוהב ברמות, אבל הוא יותר מדי טכני ולא אחד שיכול לסגור את האמצע ולא לתת לאף אחד לעבור. מה שאני בא להגיד לך דייגו, זה שאין ממש איזון בסגל שבחרת. לא חשבת על כך שמדובר בטורניר ארוך של שבעה משחקים.
לסיום נתענג על הרגעים המאושרים שמראדונה העניק לארגנטינה (AP)
בקיצור, דייגיטו, לא נותר לי אלא לקוות שיהיה בסדר. אח שלי כועס עוד יותר ממני ועבר לאהוד את צ'ילה (בגלל מאמננו לשעבר, מרסלו ביילסה המלך). אני מקווה ומבקש רק דבר אחד - גם ב-86' היה לנו סגל אפור, אפור מאוד. אבל אז אתה היית בגדולתך והולכת אותנו לזכייה (ד"ש לאנגלים הבכיינים).
אני מקווה שהפעם, עם מסי על הדשא ואיתך על הקווים, ב-11 ביולי שוב נחגוג ונבכה מאושר כמו אז. כמו שאומר השיר שאתה ואני שרנו ביציעים אחרי ה-0:6
על סרביה בגלזנקירכן ב-2006: "Volveremos a ser campeones, como en el 86". נחזור להיות אלופים, כמו ב-86'.
המון בהצלחה שיהיה לך ולנבחרת דייגיטו.
באהבה, מיקי שגיא
נ.ב.
חברי לעבודה, אילן הלפרין, הוא ישראלי במקור, אבל גם הוא משלנו. אוהד שרוף של ארחנטינה ואפילו כמוך, הוא גם בוסטרו אוהד בוקה. רק שתדע, גם הוא כועס עליך. אבל, כאמור, אתה יודע מה צריך לעשות כדי שנסלח לך על הכל. בהצלחה, דייגו.
