ארה"ב: פסל החירות פינת קיבוץ גלויות
לא חסרות סיבות בגללן הספורט מספר 1 בעולם לא מצליח להיכנס לתודעה האמריקנית. אבל מחסור בילידי המדינה והעובדה שרוב שחקני הנבחרת משחקים בגולה הרחוקה, בוודאי לא תורמים לקידום הענף בארה"ב. תמונת מצב
It is so inborn, I can't pass it on. כך תירץ ג'ורג' קוסטנזה לאיליין בניס את הסיבה שיכולות החנייה המרשימות שלו יישארו רק עמו לנצח. ועוד הוסיף - that's the sad thing.
מילת המפתח פה היא Inborn, שמתארת בצורה הנכונה ביותר את כל מה שקשור לספורט אמריקני. פוטבול ובייסבול לפני הכל, כדורסל, הוקי וטניס מעט מאחור, אבל כל הענפים האלה כל כך מושרשים בתרבות ובתודעה האמריקנית, שלמעשה לא קיימת בלעדיהם.
וזו בדיוק הסיבה בגללה כדורגל, למרות כל המאמצים וההשקעה הכלכלית, לא הפך לכזה. בשבת ה-12 ביוני תעלה נבחרת ארצות הברית למשחק ראש בראש מול מולדת הכדורגל אנגליה. המשחק ייערך בשעות הצהריים לפי שעון ניו יורק, כשבמקביל היאנקיז יארחו את יוסטון, הרד סוקס את הפיליס ובשיקגו יתקיים הדרבי העירוני. אני בספק כמה אנשים יוותרו על עוד מחזור שגרתי ב-MLB כדי לצפות בלנדון דונובן ושות'.
הכל מתחיל בסנטרל פארק
אין כמעט ילד אמריקני שלא 'שיחק אותה חולה', כדי להישאר ער מאוחר ולצפות בגמר ה-NBA, או בסופרבול. מעטים היו הילדים שעשו כאלה מאמצים בכדי ליהנות ממשחק ב-MLS, או אפילו בגמר ליגת האלופות וגמר המונדיאל, שמתקיימים אי שם מעבר לאוקיינוס.
לא חסרות סיבות שהספורט הפופולרי בעולם לא הצליח להשתרש באימפריה של המאה הנוכחית והקודמת. זה מתחיל כאמור, בתרבות הכל כך מושרשת נטולת הכדורגל. תסתובבו ביום ראשון בצהריים בסנטרל פארק הניו יורקי, תספרו כמה אבות וילדים משחקים מסירות עם שתי כפפות וכדור בייסבול. אחר כך תחפשו את אלו שמשחקים כדורגל, והא לכם תשובה.
סיבה נוספת היא העובדה שכדורגל לא נתפס כמשהו 'קול' בעיני האמריקנים הצעירים. אף אחד לא רצה להיות אלכסי לאלאס או קובי ג'ונס, אך כולם חלמו להיות מייקל ג'ורדן או מיקי מנטל. השחקנים הנוכחיים בנבחרת האמריקנית נטולי צבע עוד יותר מקודמיהם, ולכן ל'ג'ו השרברב' אין במי להתאהב.
שחקני ארה"ב חוגגים עם מוריס אדו. לא מספיק אמריקנים (רויטרס)
הקמפיין הכושל סביב בקהאם
אחד הצעדים שנעשו בעניין היה הבאתו של דייויד בקהאם ליבשת המוזהבת, אבל המהלך הזה לא הניב מספיק פירות, והנסיך האנגלי לא כבש את כמות הלבבות המצופה ברחבי ארה"ב.
"הוא בהחלט יכול לקדם את ענף הכדורגל בארה"ב", אמר קובי בראיינט לקראת בואו של בקהאם ללוס אנג'לס. "זה לוקח זמן, זה מזכיר מעט את החדירה של הכדורסל לאירופה לפני 20 שנה". בתקשורת האמריקנית נכתבו עשרות מאמרים על השפעתו של 'בקס' על חדירת הכדורגל לארה"ב, אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. כבר בקיץ 2009 החלו לעלות כתבות שמסכמות את הקמפיין הכושל של בקהאם, כ"מסמר האחרון בארון הכדורגל האמריקני".
פסל החירות פינת קיבוץ גלויות
אחת הסיבות שהכדורגל האמריקני לא נתפס בליבו של הציבור המקומי, היא העובדה שחלק גדול מהשחקנים הטובים בנבחרת לא נתפסים כ"אמריקנים טבעיים", או מה שנשמע באנגלית טוב יותר - Native Americans. אבל אם כבר מייבאים, תייבאו את המיטב.
על אחד מסמליה המפורסמים ביותר של ארה"ב, פסל החירות, כתוב משפט שנכנס עמוק להיסטוריה האמריקנית, אך גם מתאר את הרכישות שעשתה מעצמת הכדורגל המקומית: "הביאו לנו את העייפים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, שלחי אליי את חסרי הבית".
בואו נשלח מבט חטוף לשחקנים ש'יובאו' על ידי האמריקנים: צמד השוערים הם בראד גוזאן (פולני בכל רמ"ח אבריו) וטים הווארד (בן לאב אפריקני ואם הונגרייה). ההגנה כוללת את היהודי-מקסיקני ג'ונתן בורשטיין והקפטן המקסיקני קרלוס בוצ'נגרה.
בקישור תמצאו את האפריקני מוריס אדו, הסקוטי סטיוארט הולדן והמקסיקני חוסה פרנסיסקו טורס. את חוליית החוד מוביל ג'וזי אלטידור, ששני הוריו נולדו בהאיטי. חלוץ נוסף שנופה ברגע האחרון הוא הסיני בריאן צ'ינג.
נכון, רובם נולדו בארה"ב, אך לא הוריהם, שהגיעו כמהגרים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אין בזה כל פסול, אבל אם כבר ייבוא, שיהיה קצת יותר טוב מ"העייפים והעניים". הציבור האמריקני יתאהב קודם כל במקומיים המושרשים, סטייל ברט פארב ולארי בירד, אבל אם כבר דור ראשון, לפחות שיהיה נוצץ.
המזרח הרחוק
סיבה נוספת לריחוק של האמריקנים מהכדורגל, היא הריחוק של הכדורגלנים מאמריקה. מתוך 18 שחקני הסגל האמריקני למשחק הידידות של הפסים והכוכבים מול הולנד ב-3 במרץ, ארבעה בלבד משחקים בליגה המקומית הנוצצת - ה-MLS. ארבעת השחקנים הללו חלקו 44 שערים במדים הלאומיים, 42 מהם של דונובן, שאת חופשת החורף שלו העביר במדי אברטון.
למעט טורס (משחק במקסיקו), כל שאר חברי הסגל הרחב של בוב בראדלי מטיילים אי שם מזרחה ברחבי אירופה: חמישה באנגליה, שניים בסקוטלנד, ואחד ביוון, שבדיה, צרפת ונורבגיה.
שחקנים אמריקנים שמשחקים באירופה עשויים להרים את רמת ההתעניינות בארה"ב, אבל לא כשהם משחקים בפולהאם 0קלינט דמפסי), שולה (צ'ארלי דייויס שנפצע בתאונת דרכים קשה במרץ) ואריס סלוניקי (אדי ג'ונסון). מעטים הם חובבי הספורט האמריקנים שיתיישבו ביום ראשון בבוקר מול הטלוויזיה ויצפו בדרבי של סלוניקי רק כדי לעקוב אחרי ג'ונסון (נופה לפני הטורניר), או במשחקה של ווטפורד כדי לצפות בג'יי דימריט.
בין ה-12 ל-23 ביוני 2010 תתמודד הנבחרת האמריקנית בדרום אפריקה נגד אנגליה, סלובניה ואלג'יריה, ומי יודע, אולי תגנוב מקום שני ותעפיל לשב הבא. אבל כל עוד לא יגיע הכוכב הצבעוני האמריקני שישחק במנצ'סטר יונייטד, ויכבוש את ליבם של תושבי האימפריה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, קשה להאמין שאפילו ביקור בחצי גמר המונדיאל (כמו ב-1930) ישנה משהו בתרבות הספורט האמריקנית הכל כך מושרשת.
