אול אאוט

האלופה

היד שאיתה הרווחתי את הצמיד באליפות העולם בפוקר היתה מול סקוטי ווין. זה היה סוף הטורניר, במשך כמה ידיים משכנו אחורה את הבליינדים, ואז ביד האחרונה עשיתי מה שנקרא "ברודוויי" - סטרייט עם אס גבוה. היו לו שני זוגות.

לקחתי את הצמיד והרווחתי 205 אלף דולר, אבל בהימורים הצדדיים הרווחתי 880 אלף דולר. ברי גרינסטיין התערב איתי עשר לאחת שאני לא יכול להרוויח צמיד, אבל הוא לא רוצה להמר יותר מ־25 אלף דולר, אז הוא הפסיד 250 אלף. חוץ ממנו הרווחתי מכולם - צ'יפ ריס, דויל ברונסון, גאס האנסן, דייויד בנימין, פיל אייבי ועד איזה ארבעה־חמישה חבר'ה - 50־150 אלף דולר מכל אחד. בסך הכל, עם הזכייה במשחק, מיליון ומשהו דולר.

עד היום אני מקבל לפני כל אליפות עולם אי־מיילים ואס.אם.אסים מכל החבר'ה שרוצים להמר. טום דוואן רוצה שאני אתערב איתו על מיליון דולר שהוא ירוויח בשנתיים הקרובות צמיד אחד לפחות, אבל הוא רוצה שאתן לו שלוש לאחת. אמרתי לו לא. אני לא רוצה כי הוא יכול להמר עם הרבה אנשים. אתה צריך להקדיש מחשבה לכל ההתערבויות המשונות האלה: אם ההתערבות היא למשל על עשרה מיליון דולר, השחקנים ישבו באליפות העולם וייתנו את הנשמה. אני לא אומר שהם יכולים לזכות, אבל הם ייתנו את המקסימום. אני מעדיף להמר עם מישהו שיכול לזלזל בהתערבות. אם טום היה מתערב עם אדם אחד, הוא היה מזלזל.

"איזה נודניק, הראית לי את הקסם הזה אתמול" 

העלובה

היתה גם יד שהרגה אותי באליפות העולם. ב־2004 הגיעה לאליפות ציפי ברנד כדי לעשות עלי כתבה. זה היה היום הרביעי, כלומר הגעתי כבר די רחוק בטורניר, ובגלל הצילומים נכנסנו באיחור קטן וצוות הטלוויזיה הלך אחרי. המשחק כבר התחיל, הגעתי לשולחן, הסתכלתי בקלפים וראיתי 9־9. לפני היתה העלאה של 8,000 דולר והשוואה. ב־99 אחוז מהפעמים אני אשווה במצב כזה, כי לך תדע אם לא יצא 9 בפלופ. אבל בגלל שרק שמתי את הדברים שלי ועם כל הטלוויזיה שאחרי, נתתי ליד ללכת.

גרג ריימר ישב שני אנשים אחרי והעלה ל־24 אלף דולר. השחקן שאחריו השווה, ועוד שחקן השווה. במצב כזה בוודאי שהייתי משווה, כי עכשיו יש לי סיכויי קופה, אני חייב להשוות. אפילו שזה זוג נמוך ואתה לא רוצה להסתבך. בפלופ הגיעו 9, אס ו־3. מישהו הימר, אחד אחריו זרק, וריימר העלה לאול־אין. השחקן שהעלה ראשון השווה. לריימר היה אס־מלך ולשחקן השני אס־מלכה, ריימר הרוויח את הקופה הענקית ובסופו של דבר זכה באליפות העולם. אם הייתי בקופה, היה לנו אחרי היד הזאת מספר זהה של צ'יפים.

אני מכיר את ריימר. אני יודע שאם הייתי ביד כשהוא עם אס־מלך ויוצא אס, הוא היה מחויב. הוא היה עושה אול־אין. ככה זה, יש אנשים כאלה שלא יודעים שום דבר אחר חוץ מאול־אין. 99 אחוז שהייתי לוקח לו את הכסף. אתה מבין, אם הייתי מגיע בזמן ובלי הטלוויזיה, הכל היה יכול להשתנות. אני לא אומר שהייתי נהיה אלוף עולם, אבל אני משוכנע שעם 700 אלף - וכשהממוצע הוא 200 אלף - הייתי מגיע הרבה יותר רחוק.

באותו יום הפסדתי גם עם זוג אסים. מישהו עשה אול־אין לפני הפלופ, 240 אלף דולר, ויצא לו סטרייט או פלאש, אני כבר לא זוכר. אבל אני לא חושב על הידיים האלה. אני רק מנסה למקסם כל יד ולשחק אותה כמה שיותר טוב. כל שחקן מקבל בד ביט, והטיפ הכי גדול שאני יכול לתת לשחקנים מתחילים זה סבלנות. עם הסבלנות אתה תלמד איזה ידיים לזרוק, באיזה פוזישן לשחק, מתי לשחק קלפים תואמים־עוקבים, מתי להגיב כשמעלים לך, מתי לעשות אול־אין. אתה חייב לחשוב שכל הזמן אתה לומד. אם המומנטום לא איתך, שב בבית ואל תשחק כמה ימים או כמה שבועות. כשתחזור בחזרה הקלפים ירוצו איתך.

הגולשת

ממש עכשיו, לפני הראיון, הפסדתי 20 אלף דולר במשחק אונליין. החבר'ה הצעירים של האינטרנט כל כך טובים. 20 שנה אתה משחק, ולהם יש משהו

 שבזכותו הם פשוט יודעים מה לעשות. זה משהו שקורה כשרואים המון ידיים בתקופה קצרה. תאמין לי, הלוואי שלא היו ממציאים את האינטרנט. אמנם לא הייתי כל כך מפורסם, אבל חשבון הבנק שלי היה תופח ותופח.

מה שקרה עכשיו זה ששיחקתי פוט לימיט אומהה. קניתי 20 אלף דולר, ושיחקתי עם עוד ארבעה שחקנים. מישהו העלה 1,200 דולר, אחר השווה וזה הגיע אלי. היו לי זוג מלכים. אחרים היו אולי דוחפים אול־אין, אבל אמרתי לעצמי "אני רק אשווה". בפלופ הגיעו מלך, 8 ו־3. במקום לשחק לאט, העליתי ב־3,000 דולר. שניים השוו. בטרן הגיע אס תלתן. דחפתי אול־אין ומישהו השווה. היו לו שני אסים ביד. הפסדתי את כל ה־20 אלף בשנייה.

הניסיון שנצבר אונליין יצר שחקנים ברמה גבוהה מאוד. באינטרנט אני מרגיש מולם ממש כמו דג, אבל מה, במשחקים חיים הם לא יודעים לקרוא אנשים. ושם החוזק שלי, כי יש לי תחושות בטן.

אגב, את ה־20 אלף שהפסדתי הרווחתי מיד בחזרה.

הבוכטה

היד הכי כבדה שהרווחתי היתה בבלאג'יו, בשולחן הקבוע שלי. נכנסתי עם 9־10 לבבות. הפלופ יצא 7־8 לבבות. לייל ברמן הפליפ שלישיית שביעיות, דייויד בנימין הפליפ פלאש דרואו, ולי היה אפ אנד דאון סטרייט־פלאש דרואו. בטרן יצא 6 לב, וכולם נכנסו אול־אין. הרווחתי 600 אלף דולר ביד, וזה עוד היה כששיחקתי נמוך, בבליינדים של 1,500־3,000 דולר. כל הבנק רול שלי היה אולי 600 אלף דולר. אני זוכר שאחרי חצי שעה קמתי עם 1.4 מיליון דולר. מאז הקלפים האהובים עלי הם 9־10. אני תמיד משחק אותם.

המוכטה

היד הכי כבדה שהפסדתי היתה מול גאס האנסן. לשנינו היו ערמות גדולות, אני נכנסתי עם זוג מלכות, והפלופ יצא מלכה, נסיך ו־3. לגאס היו מלך־10 תואמים. הימרתי משהו כמו 12 אלף דולר, והוא הפך את זה ל־40 אלף. השוויתי. בטרן יצא משהו שלא שינה כלום, והוא הימר על 80 אלף דולר. הכנסתי אול־אין.

לשנינו היו מאחור 300 ומשהו אלף דולר. האנסן חשב המון זמן, כי הוא ידע שיש לו רק ארבעה אאוטים. בסוף הוא השווה והגענו לקופה של כמעט 700 אלף דולר. החלטנו שמחלקים פעמיים את הריבר. בפעם הראשונה הוא תפס 9, ובפעם השנייה אס. הפסדתי 700 אלף. מאז הוא ואני תמיד מחלקים שלוש, ארבע, ולפעמים אפילו חמש פעמים.

המזויפת

היה לי קטע מצחיק עם רנה אנג'ליל, בעלה של סלין דיון. הוא החליט שהוא רוצה לשחק על סכומים גבוהים והצטרף אלינו לשולחן הקבוע בבלאג'יו. הוא הפסיד כמה מיליונים בתקופה של שנה, ויום אחד הוא אמר לנו שסלין תגיע היום לחדר הפוקר והוא רוצה לעשות לה טריק: שאני והוא נהיה מעורבים ביד גדולה.

היא הגיעה עם ארבעה שומרי ראש, לחצה לכולנו את היד. ביד הרביעית רנה פתח, אני העליתי לו, הוא העלה לי. זרקתי את הצ'יפים למרכז השולחן, 300 אלף דולר, והוא השווה. קופה של 600 אלף דולר. הכל בכאילו כמובן. צילמנו את התגובה שלה, וזה היה החלק הכי מדהים בסיפור הזה: היא לא הנידה עפעף. בעלה יושב מולי על קופה של יותר מ־600 אלף דולר, ולה אפילו לא אכפת. אחר כך היא לחשה לו משהו בצרפתית, הוא התחיל לצחוק, והיא הבינה מה הולך ואמרה לי: "אני עוד אתפוס אותך, אלי".

המשותפת

אני חייב להזכיר משחק שבכלל לא שיחקתי בו בפועל - מול אנדי ביל, מיליארדר מטקסס, גיבור ספר הפוקר "הפרופסור, הבנקאי והמלך המתאבד".

בהתחלה הוא היה משחק רגיל, בליינדים של 500־1,000 דולר. ואז הוא שאל יום אחד בבלאג'יו אם מישהו רוצה לשחק יותר גבוה. חשבנו שהוא מדבר על 2,000־3,000, אבל הוא רצה בליינדים של 10־20 אלף דולר. את זה כבר לא יכולנו להרשות לעצמנו, ואז הקמנו את ה"קואופריישן", חבורה של 20 השחקנים

 שמשחקים בסכומים גבוהים. דויל ברונסון, האוורד לדרר, פיל אייבי, גאס האנסן, עוד כמה חבר'ה. כל אחד שם חצי מיליון דולר, ואחד מאיתנו משחק מולו בשביל כולם.

בפעם האחרונה שהייתי הקפטן ביקשתי מפיל אייבי שישחק. המשחק מול ביל הוא לימיט הולדם ולא נו־לימיט, ובזה יש שחקנים הרבה יותר טובים ממני. יותר מזה: לדעתי זה אחד המשחקים היותר חלשים שלי, כי אין הרבה יכולת לבלף.

לונג סטורי שורט, נסענו למשחק עם עשרה מיליון דולר וחזרנו עם 37 מיליון. לקחנו 27 מיליון דולר, הכל בצ'יפים של 25 אלף דולר. חזרנו משם בלימוזינה של האבטחה.

המבולפת

אני זוכר יד מול סמי פרהה ב"היי סטייקס פוקר". באחד המשחקים הוא עשה רה־רייז באופן סדרתי על כל הימור שלי. אחרי חמש פעמים כאלה החלטתי שאם הוא עושה את זה עוד פעם אחת, אני דוחף אול־אין. ביד הבאה העליתי ל־9,000 דולר, והוא העלה ל־22 אלף. היד שלי היתה מלכה־2. כלום. אבל כשהעליתי ל־70 אלף דולר, הוא עשה פולד.

אחד הדברים שאני הכי אוהב בפוקר זה את האפשרות לבלף, והייתי מאוד גאה בבלוף הזה. רק שלושה חודשים אחר כך, כשראיתי את התוכנית בטלוויזיה, הבנתי שהיד שלי היתה המובילה: סמי העלה עם קלף גבוה 9 בלבד. אבל גם מיד כזאת אתה לומד משהו.

המהוללת

ביד הכי מפורסמת שלי ב"היי סטייקס פוקר" נכנסתי עם זוג אס והפלפתי רביעיית אסים. הימרתי, וסמי פרהה עשה לי אול־אין. היה לו מלך גבוה. אני זוכר שגייב קפלן, הפרשן, אמר שהוא אוהב את זה שלא עשיתי צ'ק אלא הימרתי. הרי כל אחד היה עושה צ'ק עם רביעיית אסים, מחכה שהשני יהמר. זאת היתה יד של 130 אלף דולר.

אגב, אנשים לא מאמינים שבתוכנית אנחנו משחקים על הכסף האמיתי שלנו. אנחנו כן.