היה לי טוב כשלא היתה לי ברירה ונתתי לאחרים לדאוג לי צילום: index open
ברגע ההוא ממש, כשהפנים הבוהות בי מן המראה חיוורות ועיניי החומות הפכו כחולות לפתע, מצאתי את עצמי זועק בפחד, מקווה שכשתיפסק הצעקה תישאר רק דממה כזו שבסופה אהיה שוב עצמי"
משהו בתוכי התחיל לזוז. פתאום רק רציתי שיהיה מישהו ביקום כולו שיוכל להבין אותי באמת, להסתכל עליי ולראות את מה שאני תמיד ראיתי עד שהעזתי להתבונן במראה, מישהו איתו אוכל לדבר בשפה שלי, שאפגוש בעודי הולך בשבילי חיי המקבילים"
כשהצחוק שכך התחלתי לבכות. כמו ילד קטן, התיישבתי מצונף בפינת חדר האמבטיה ונתתי לדמעות לזלוג ממני החוצה עד שלא היו עוד, ותחושת מיאוס מוכרת פשטה בגופי ודגדגה את אצבעות כפות רגליי, דוחקת בי לצאת החוצה אל הרחוב, כמעט כמו בכל בוקר"
בפעם האחרונה שפקחתי את עיניי ראיתי אותה מולי. היא חייכה אליי כשמטלית רטובה מקררת את ראשי הקודח. רק רציתי שיהיה מישהו ביקום כולו שיוכל להבין אותי באמת, להסתכל עליי ולראות את מה שאני תמיד ראיתי עד שהעזתי להתבונן במראה
פורסם:
04.06.10, 14:49
התעוררתי מצמרמורת וקיפאון שזרמו דרכי. השמיכה שכיסתה כל פינה בגופי הפכה בלתי מורגשת, והתחושה שכפות הרגליים שלי קופאות ליוותה אותי בבוקר ההוא. לא רציתי להישאר במיטה עוד רגע נוסף, אף שהרגשתי כאילו לא ישנתי כלל.
תהיתי איפה הייתי ומה היו מעשיי. חשבתי האם יכול להיות שבלילות אני חי חיים אחרים ובבוקר אני פשוט לא זוכר מהם דבר.
הרגשתי את עורי סומר מהקור, התמתחתי, ורק אז הבחנתי שהעור שלי נראה חיוור מדי. בהיתי בכפות ידיי שנראו אחרת, וברגע של בהלה רצתי בפעם הראשונה בחיי אל מראה ישנה, כדי לקבל את החותמת הסופית לדבר ממנו חששתי - אני לא מי שאני חושב שאני.
מאז ומתמיד ידעתי שאני חושב אחרת, רץ במסלול מקביל לזה של כולם, כשדרך העיניים שלי הצבעים מקבלים גוון אחר והמילים לובשות משמעות שונה. תמיד הרגשתי קצת שונה כשניסיתי להתאים את ההבנה שלי לזו של אחרים, ללמוד שפה חדשה, להשתמש בה ולהאמין שזה רק עניין של זמן עד שהטבע שלי ייעלם ואמצא את הדרך למקום אליו כולם נוהרים. זה מעולם לא קרה.
ברגע ההוא ממש, כשהפנים הבוהות בי מן המראה חיוורות ועיניי החומות הפכו כחולות לפתע, מצאתי את עצמי זועק בפחד, מקווה שכשתיפסק הצעקה תישאר רק דממה כזו, שבסופה אהיה שוב עצמי.
זה לא קרה, ואז צחקתי. צחקתי בקול רם כשהבנתי עד כמה אין זה מפתיע שדווקא אני אתעורר בוקר אחד ואגלה שאני נמצא בגוף אחר שאינו שלי, ואבין שלא לשווא תחושת הזרות מלווה אותי אל כל מקום אליו אני הולך.
אנשים פינו לי מקום כאילו הייתי מצורע
כשהצחוק שכך התחלתי לבכות. כמו ילד קטן, התיישבתי מצונף בפינת חדר האמבטיה ונתתי לדמעות לזלוג ממני החוצה עד שלא היו עוד, ותחושת מיאוס מוכרת פשטה בגופי ודגדגה את אצבעות כפות רגליי, דוחקת בי לצאת החוצה אל הרחוב, כמעט כמו בכל בוקר.
בחוץ היו עשרות אנשים, אולי אפילו מאות. הלכתי ביניהם והרגשתי את השמש מכה בעורפי. מוזר היה לחשוב שעד לא מזמן תחושת קור בלתי נסבלת מנעה ממני שינה ולפתע חם לי כל כך. יובש בגרון בער בתוכי.
התחלתי לצעוד בקצב הולך וגובר, נתקל באנשים והם מפנים לי מקום ביניהם כאילו הייתי חולה צרעת, נזהרים פן אגע בהם כשאני עובר לידם כמו משב רוח חולף.
הרגע בו אדם מבין מי הוא באמת הוא שבריר שנייה הנחקק בזיכרון ונצרב בנפש לנצח. זה המכנה המשותף לכל אותם בני אדם שחוו את אותו הרגע חד פעמי. מדובר בהבנה עמוקה של אמת אחת ויחידה, כמו גם חוסר היכולת לתארה במילים.
וכך, כשאני מותח את שבריר השנייה על פני שעות של חום, קור, יובש ומחנק, משהו בתוכי התחיל לזוז. פתאום רק רציתי שיהיה מישהו ביקום כולו שיוכל להבין אותי באמת, להסתכל עליי ולראות את מה שאני תמיד ראיתי עד שהעזתי להתבונן במראה, מישהו איתו אוכל לדבר בשפה שלי, שאפגוש בעודי הולך בשבילי חיי המקבילים.
היה לי טוב כשנתתי לאחרים לדאוג לי
עצרתי. הלב שלי דפק בפראות, ולקחתי נשימות עמוקות כדי להירגע. עורי הלבן הפך אדמומי ולא הבנתי למה אני עומד במקום והכל מסתובב סביבי. נפלתי על ברכיי, וכשהבחנתי בשלולית מים לפתע הייתי מוכן לתת את כל כולי כדי לטעום ממימיה ולהעביר את הגיהנום הבוער בי.
בשארית כוחותיי זחלתי אל השלולית, שברגע ההוא היתה עבורי כמו מעיין חיים, ואיבדתי את הכרתי. אורות וקולות העירו אותי, פקחתי עיניים וסגרתי לסירוגין בהפרשים של שעות ארוכות, כשהאנשים סביבי התחלפו וההרגשה הרעה עזבה אותי.
היה לי טוב כשלא היתה לי ברירה ונתתי לאחרים לדאוג לי. אז הבנתי שהאחריות היתה כמשקולת על צווארי, והודיתי על כל רגע בו חלקתי בנטל.
רוצה להיות מישהו אחר
גם חכם וגם חתיך. כזה גבר מתאים לי להיות / בני אוחיון
מה אני אעשה? היפיוף הזה הוא מה שאני רוצה להיות. אתמול כמעט הקאתי כשהסתכלתי במראה. למה? למה זה מגיע לי?
בפעם האחרונה שפקחתי את עיניי ראיתי אותה מולי. היא חייכה אליי, מצננת במטלית רטובה את ראשי הקודח. הרמתי את ידיי, הן היו לבנות מתמיד בזמן שהיא אחזה בהן בעדינות.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי, והרגשתי כמה קשה לי לדבר. היא רק החוותה לי בידה כדי שלא אפצה פה עוד, וכשידה עדיין אוחזת בידי התבוננה בי ואמרה: "אני אוהבת כל כך את העיניים שלך", משתתקת בביישנות לרגע אחד. "כמו אוקיינוס", הוסיפה, מזכירה לי ששהיא צופה בתעתוע.
הבנתי למה רציתי להיות אחר
לקח לי רגע להבין את מה שאמרה, אבל לא היה לי די כוח להוציא הגה. התרוממתי קצת, והיא יישרה את גבי בליטוף החלטי בחזרה למיטה בדיוק ברגע בו הבחנתי בנעליה. זיהיתי את סימני אבק הדרכים עליהן והבנתי שלא אותה האדמה מלכלכת את נעלינו.
מגע ידה בידי גרם לי להבין לזמן קצר למה רציתי להיות אחר, בשביל מה הסכמתי להשתנות ולהפוך את עורי. אולי כי נמאס לי להיות נבדל, ואולי כי אני באמת כבר רוצה שינוי. לפעמים אני חושב שזה פשוט בגלל שהייתי מוכן לתת עבורה את הכל.
הסתכלתי עליה והרגשתי שבמוחי מתפוצצות אלפי מחשבות, ואף אחת מהן לא יכולה להגיע לידי ביטוי באמת. בזמן שהמשיכה ללטף את מצחי תהיתי אם היתה עושה זאת גם אילו הייתי מי שאני באמת. ואולי, לאחר כל כך הרבה זמן שאני בורח ממנו, האיש ההוא כבר נעלם.
אספתי את כל כוחותיי והחזקתי חזק בידה. "תתחתני איתי", ביקשתי ואיבדתי את הכרתי שוב. פחדתי להיות ער כשתיתן את תשובתה.
