שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שידורי המהפכה התחילו בשדרות
    אחרי שמונה שנים של עבודה, הציגו דורון צברי ואורי ענבר בפתיחת פסטיבל קולנוע דרום את "המדריך למהפכה" - סרט בועט, מתריס ומפוכח על המשבר המתמשך ברשות השידור

    שמונה שנים לקח לדורון צברי ולאורי ענבר להשלים את "המדריך למהפכה", ונראה שזה היה שווה כל רגע. הסרט של השניים, שפתח אמש בהקרנת טרום בכורה את פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, התקבל בזרועות פתוחות ובחיבוק חם של קהל הצופים שמילא את אולם הסינמטק המקומי בשתי ההקרנות שנערכו בזו אחר זו.

     

    "המדריך למהפכה" הוא סרט חמוץ-מתוק, מקורי, בועט, מתריס ומפוכח, שמעורר געגוע לימי טרום האפתיה שבהם אינדיבידואליזם לא היתה מילה גסה ודון קישוטים עוד הסתובבו ביננו לרוב. ומה סימבולי יותר מהקרנת הסרט ביום פטירתו של לובה אליאב, מלוחמים הגדולים לכינונה של חברה אזרחית הגונה יותר.


    צברי בערב הבכורה. יהפוך לקאלט (צילום: יגאל כהן)

     

    זהו סרט על בערה, על יצר ועל אמונה אינפנטילית, שהיא כנראה גם כוח קיומי מניע ביצירה – שהמציאות אינה נתון מוחלט שאין עליו עוררין. "המדריך
    למהפכה", שעוד יהפוך פה לקאלט, נע על שני צירים במקביל: האחד - מאבק לקיומו של ערוץ ציבורי ראוי, והשני – אישי יותר, פרטי, שמציג את תג המחיר שמצורף לאקט המהפכני באשר הוא ומלווה תהליך של התבגרות והתפכחות.

     

    אז נכון, המהפכה ברשות השידור, עוד רחוקה מאד מהשלמתה, אבל זה לא העיקר, כיוון שהקריאה המשמעותית של הסרט, היא בעצם הנפת נס המרד מול מציאות שדורשת שינוי. במובן זה, אין יותר מתאים מהקרנת סרטם של צברי וענבר בבכורה דווקא בפלטפורמה כמו פסטיבל קולנוע דרום, נס בפני עצמו.

     

    ניצחון פואטי קטן

    הפסטיבל מצליח, זו השנה התשיעית, להיאחז בחבל הארץ הכי זנוח בישראל ולהוכיח שכל מה שצריך הוא כוח רצון, אמונה בדרך והתמדה. כמו הפסטיבל, כך גם הסרט, מתעקש לשאול שאלות, להציף ספק ולבדוק את עצמו בכל רגע נתון. כמו הפסטיבל, כך גם הסרט, מלווה בתחושה של ניצחון פואטי קטן.


    כבל. "הממשלה מנכסת לעצמה את רשות השידור (צילום: יגאל כהן)

     

    "הממשלה הזו, יותר מכל ממשלות ישראל הקודמות, החליטה שהיא מנכסת לעצמה את תיק רשות השידור מה שמוביל להתפרקותו של השידור הציבורי", אמר בתום ההקרנה איתן כבל, לשעבר השר הממונה על רשות השידור, שהצטרף לניסיון הרפורמה ברשות של צברי וענבר לפני שהתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. "אני לא הרמתי ידיים ואני מקווה שגם אתם לא".

     

    צברי משתמש בכל כלי הנשק שהוא מכיר כדי לספר את הסיפור האישי שלו על מלחמה בלתי אפשרית מול הכוחות האינטרסנטים שאוחזים ברוממה ובראשם מנכ"ל לשעבר יוסף בראל (אובססיה אישית שלא פעם עברה לא אחת את הגבול - אפילו צברי מודה). הוא חוזר אחורה בזמן אל אותו ילד בן 12, שמתמרד נגד מציאות חייו וסוחף אחריו את חבורת ה"לא-מקובלים" בכיתתו.

     

    ואולי זה הסיפור, צברי רוצה להיות שייך, חלק מהמשחק וכבר אז, הוא מבין שאי אפשר להוביל שינוי בלי קבוצה מאחוריך. באופן שעומד בהיפוך אולי לרצינות הרבה מדי שמהפכנים נוטים להתייחס לעצמם. הסרט הזה מפוכח עד כדי כך שאינו חושש מהומור עצמי ומהתבוננות ביקורתית גם על האקט המהפכני עצמו וגם על דרכה הסבוכה, הלא ידועה ולעתים המבולבלת של המהפכה ואולי דווקא בחולשה המבוקרת שהוא מפגין, טמון כוחו.


    מתוך הסרט. אובססיה אישית (צילום: ורד אדיר)

     

    אמו הפרטית של צברי, אסתר באיו, דמות מפתח כובשת לב בסרט, היא לכאורה כוח מחליש שמאוים על ידי המהפכה אך למעשה, היא דלק וכוח מניע שדוחף קדימה את העגלה המקרטעת לכאורה של הבמאי. אמא צברי, שייעדה את הבן לרשות הממשלה, היתה מעדיפה אותו עורך דין מיוצר קולנוע שמתפרנס רק בקושי ומקדיש את חייו למלחמות בטחנות רוח. "מה יצא לך מזה?", היא שאלת המפתח.

     

    המהפכה תתחיל מן הרעבים

    אבל זה אולי סוד הקסם של יוצרים כמו צברי, שיוצאים לדרך כי אי אפשר אחרת, לא כי בסופה ממתין הפרס הגדול. צברי וענבר מזכירים לנו בתקופה הכי מטונפת שידעה מדינת ישראל, שאת פשיטת הרגל המוסרית והתדרדרותם של מוסדות הציבור, שפועלים בחוסר שקיפות ומתוך אינטרסים לא ענייניים, אפשר לעצור אם רק נתעורר. "מהפכה לא יכולה להתחיל בשְבֵעים", אמר צברי אחרי ההקרנה הראשונה של הסרט, "היא חייבת להתחיל בְּרַעֲב ואז לרדת לרחובות". צברי יודע על מה הוא מדבר.  

     

    במדינה שבה יוצרים מחזרים עלי פתחים כדי לצוף או להשאיר את הראש מעל המים מבלי לטבוע, "רַעֶב" הוא שם תואר נלווה למי שבחר בדרך הסיזיפית של היצירה. "כשאתה בשיאך, אתה עדיין עומד בתור כדי לקבל כמה שקלים שיאפשרו לך לעשות את הסרט הבא שלך", אומרענבר לצברי ומוסיף לצייר תמונה ריאליסטית עגומה, "בגיל 70 עדיין תעמוד באותו התור עם גב כואב ויכולת כלכלית של ילד בר מצווה".

     

    ענבר הוא קול ההיגיון בסרט, הכוח המאזן ומוטת הכנף הרחבה והבוטחת שמונעת לפרקים את התרסקותו של צברי. וגם בחברות-שותפות הזו יש משהו אמיתי ומרענן בעולם שמבקש לדמות מציאות ושוכח שבחוץ יש חיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שידורי המהפכה התחילו בשדרות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים