קריאה אחרונה לבאים לשבוע הספר

אם אתם מאלה שגם קוראים את הספרים שהם קונים, מוגשות לכם כאן עשר הצעות-קריאה משובחות במיוחד, שאת רובן או את כולן אולי החמצתם: מדובר בספרים שהופיעו בחמש השנים האחרונות, אבל משום-מה לא ממש הגיעו לתודעת הקהל - למרות שרובם יכלו, בנסיבות ביקורתיות ושיווקיות מסוימות, להימכר מאוד ולהיקרא מאוד.

הרשימה הורכבה מספרים שעברו תחת ידי, ואפשר בוודאי להרכיב עוד רשימה מצוינת - או כמה רשימות - ממה שלא קראתי. בכל אופן – אם דילגתם על ספרים מן המבחר המוצע כאן, מומלץ מאוד לחפש אותם בדוכני שבוע הספר.

בנורבגיה הקרה מתרחש הסיפור החם, הצבעוני והמתוחכם הזה, על חייה רצופי התעלומות והאסונות של משפחה אקסצנטרית ומצפונית לאורך שלושה דורות.

לא תוכלו לשכוח את פרק הפתיחה האנרכיסטי המצחיק, השיכור וחד-העין, המתרחש בפסטיבל תסריטאים בברלין וכולל מפגש של המספר עם קליף ריצ'רד, עם המבקרת שקטלה את סרטו – בסאונה עירומה – וגם עם עצמו: "בבואתי במראת המעלית הופיעה פתאום בבירור לנגד עיני. המראה לא היה מלבב. העפעף הפגוע החליק מטה בכבדות. ניסיתי למצוא רגע שאוכל להתחבא בו. לא מצאתי".

חצי אח. עם קליף בפסטיבל סרטים בברלין

לארס סובי כריסטנסן נבחר בנורבגיה לסופר האהוב ביותר בעשורים האחרונים. עם הופעת הספר בעברית אירגנה לו השגרירות הנורבגית ביקור בישראל – אבל הספר עבר כאן בדממה והביקור בוטל. חבל. לקריאה של קטע מהספר לחצו כאן.

בזמן שסופרי דרום אמריקה פינו את מקומם לסופרי הודו, יפן, אפגניסטן ועוד, הופיע אצלנו - ונעלם במהירות - הספר הבוליביאני הנהדר "ויזה לאמריקה", עם גלריית דמויות ססגונית שבמרכזה זונה מגניבה ומורה משכיל שנגנב עליה.

ויזה לאמריקה. שם ספר קליט. שם סופר - קצת פחות

המחבר, דה רקָקואֶצֶ'אָה (נסו לזכור את השם), שהיה מנכ"ל הטלוויזיה בארצו, מגולל בכתיבה קלילה וחכמה סיפור מסע עירוני בלה-פז הבירה שבמרכזו המורה-המספר, שעסק גם בהברחת סמים ומנסה כעת להשיג ויזה לאמריקה.

הנה הזונה מתחילה איתו: "'רק עכשיו גמרתי לעבוד, אני עדיין מריחה מבושם', היא חייכה בעייפות. לובן שיניה המושלמות היה מנוגד לצבע הקינמון של עורה, שהיה לו ריח כפר. היא הסירה את ז'קט העור שלה והניחה אותו על משענת הכיסא. ברור היה שהיא נחושה בדעתה להראות לי את החזה שלה, גם אם תיאלץ לקרוע את החולצה הזולה, עמוקת המחשוף".

"האשה שחיכתה" - אנדריי מאקין (הוצאת מטר, 2006)

קשה לחשוב על מקום נידח יותר מהכפר הסיבירי הקטן המאוכלס בעיקר באלמנות מלחמה זקנות, שבו מתרחשת עלילת "האשה שחיכתה", וקשה קצת להיזכר בדגם אהבה מיושן יותר מזה של האשה השומרת אמונים עשרות שנים לאהובה שהלך ולא שב.

אלמנות זקנות בכפר סיבירי קטן

ובכל זאת, תעלומת האהבה המותחת ברומן הקסום שכתב אנדריי מאקין סוחפת את הקורא, והעוצמה הרגשית הופכת את המקום הנידח למרכז העולם. גילה של האשה, 47, מזמן לא נראה כל כך סקסי, וגם הנוף הסיבירי בעונת הסתיו, שעיני האוהבים נפקחות לראותו, איננו שממת קרח צחיחה כמו שחשבנו, אלא מקום רב צבעים ופלאות. מאקין, המתגורר בעשורים האחרונים בצרפת, נולד שם.

"מלכת החלומות" - צ'יטְרה בֵּנֶרג'י דיווָאקרוּני (הוצאת מחברות לספרות, 2006)

מחברת רב-המכר "אדונית התבלינים" חוצה את גבולות המציאות ומציעה לנו, באמצעות פותרת חלומות הודית אקזוטית, תנועה דו-סיטרית מתמדת בין החיים להזיה. הסיפור הוא לפעמים חושני ומיסתורי ולפעמים פרוזאי ושנון - למשל כשמישהי מלגלגת על מישהו שאין בתוכו מקום לקול ספקני קטן מלבד קולו המלא מעצמו: "אילו נכנס אי פעם לראשו קול קטן, הוא היה מצטמק ומת מהר יותר מחילזון במכרה מלח".

דיוואקרוני החיה בארה"ב כתבה כאן סאטירה על שטחיותה של ההוויה האמריקאית, ברקע געגועיה להודו – והנה הודו בכמוסת תיאור קטנה: "מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ על דקלים חבוטי סערות, על הזמירים אדומי החזה המוצאים מחסה בין השורשים התלויים של הפיקוס ההודי. הברק היה מסרקי כסף שעיטרו את שיער הגשם של העלמות... אחת העלמות הִשוותה את ליבה לטווס רוקד". לא מקסים?

"הדלת" - מגדה סאבו (הוצאת כתר, 2007)

כשהיתה בת שבעים כתבה הסופרת ההונגרייה מגדה סאבו את ספרה עמוק הרגש "הדלת", על הקשר הנרקם בין סופרת צעירה – בת דמותה של סאבו – לבין עוזרת ביתה, זקנה גבוהה ואסתטית, חריפת שכל וטובת טעם, חיונית להפליא, פראית ומעליבנית, הבזה לאינטלקטואליות נעדרת הפשטות של מעסיקתה ובכלל מתעבת סמכות מסוג כלשהו, מדינית או רפואית או דתית, ומכאן ריבונותה הפנימית יוצאת הדופן.

הדלת. רב הפתעות, ודלתות

סאבו, שהוקסמה ממנה לחלוטין, חזרה כעבור 40 שנה לספר את הסיפור רב הדלתות וההפתעות, שכל אחת מהן מוליכה לחדר פנימי יותר בעלילה ובנפש, כשדמותה של אותה עוזרת נמרצת עם המטאטא ברחוב מאיירת את האירועים, כמין מכשפה-קוסמת אנושית מאוד.

"כשיאש הגיע" - יעקב גלאטשטיין (הוצאת עם עובד, 2006)

דן מירון תרגם את אחד הרומנים היהודיים הגדולים שנכתבו במאה ה-20, סיפור אוטוביוגראפי מרעיד שכתב אחד מחשובי שירת היידיש, יעקב גלאטשטיין, על ביקור אצל יהודי פולין ב-1934, מעט לפני השואה. צריך לחצות כמה חסימות קלות כדי להיכנס לספר המטלטל, המעודן ושובר-הלב הזה, חסימות הקשורות לתפאורה הגלותית הקדם-שואתית של הסיפור, ולעברית הקצת שלום-עליכמית שהותאמה לדוברים ולתקופה.

גלאטשטיין. קודם יאש נסע, אחר כך הגיע

ובכל זאת, הסיפורים כאן חיוניים כל כך, וגלאטשטיין רושם אותם ואת מספריהם בחריפות ובהומור, ובעיקר - הזמן והמקום חד-פעמיים כל כך, כמה רגעים לפני השואה. הקורא בסיפורים יודע בכאב את מה שלא יודעות הדמויות ולא ידע אפילו המחבר כשכתב את הדברים: איך כל זה ייגמר. הרומן "כשיאש נסע" קדם לספר הנוכחי, והשלישי שתוכנן בטרילוגיה - לא נכתב.

"תגלית חיי" - יוסי ביילין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009)

התקשורת התעלמה, ואף אחד כמעט לא שמע על האירוע העוצמתי שהתקיים לפני כמה שבועות בבנייני האומה, במפגש של כ-3,000 מטיילי פרויקט "תגלית|, שהיה גם מפגן אהבה מלא אנרגיות צעירות לישראל. אחד מאורחי הכבוד, מלבד התורמים לפרויקט המהפכני והמצליח הזה, המביא צעירים יהודיים מהתפוצות לסיור חינם בארץ, היה יוסי ביילין, הוגה הרעיון ומי שהפך אותו לתוכנית נושמת.

ביילין. תגלית חייו. התקשורת התעלמה 

בספרו "תגלית חיי" שהופיע לפני כשנה ואף אחד כמעט לא קרא, מספר ביילין איך קם ונהיה הדבר למרות המכשולים ומנדב כמה עצות זהב לפוליטיקאי המתחיל. מי שמתעניין בציונות מעשית ימצא את הספר מרתק, ולא יחמיץ גם את האירוניה בכך שביילין השמאלן, "עוכר ישראל", הצליח דווקא בפעולתו הסופר-ציונית – שלא ממש התפרסמה - לחיבור יהודי העולם אל מדינת ישראל.

"לא הגעתי לליטאני" - יונתן כהן (הוצאת מעריב, 2007)

ספרו של הטנקיסט יונתן כהן שלחם בפלוגת החוד בסלוקי בסוף המלחמה, הוא טקסט מטלטל שעוצמתו בפרטי הקרב וההלם והגבורה והחברות, בגסיסה של חייל שאשתו עומדת ללדת ובניסי ההצלה ובפצעי השריפה, בפרטי הרשלנות הצבאית והתקשורתית, כפי שכל אלה קרו באמת - כי הגורלות באמת נחתכו, וחייו של המספר עצמו ניצלו ארבע פעמים ביממה שבה לחם ונפצע קשה.

כהן מספר את הדברים בפשטות לא ספרותית, בקצב נכון, בכנות נרגשת. שגו מאוד הביקורות (המועטות) שטענו כי אין כאן "עומק ספרותי": הרי מדובר בגיבור אמיתי – לא ספרותי - והעלילה היא הדרמה האמיתית של חיינו. האם יש עלילה עמוקה מהקרב על החיים והמוות?

ואגב, למרות תחושת הכישלון המשתמעת מהשם "לא הגעתי לליטאני", הספר לא משתלב ברוח ה"נכשלנו" הכללית ובבנאליה המחשבתית שהציפה את הארץ בעניין המלחמה ההיא, מפי פרשנים מתלהמים, גנרלים שוחרי אקשן, פוליטיקאים וכו'.

שירה: "מקום בו האספרסו קצר" - שרי בן בנימין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006)

חלק מהמשוררים הטובים באמת, ויש לא מעט כאלה בסצנה הנידחת והתוססת של השירה העכשווית , עדיין נחבאים. גליה אבן חן, שעליה כתבתי לאחרונה, היא אחת הדוגמאות. שרי בן בנימין המצוינת (כמה שמעו עליה?) היא דוגמא נוספת.

לפני ארבע שנים פרסמה בן-בנימין ספר שירה יפה במיוחד, תשוקתי, פראי משהו, עמוק נפש: "אצבעותיך מהלכות / רכיל עם בטני, ממתיקות סוד בחשכת / בית שחי לא גלוח, / פטמת תותים מוגשת לחה אל פיך. / אחר כך בא השקט המוגזם".

בן בנימין. עדיין נחבאת

השקט המוגזם מתחיל, כנראה, כשהגבר גומר ומתקרר, והוא מתקרר גם בכמה שירים אחרים, ושרי בן בנימין מספרת את זה ברגשות חשופים ובגוף חשוף, למשל בשיר "התפשטות": "שפלו עיניךָ בלבנַי השמוטים, / רפויים עצובים סביב קרסולי. / קמטי עיניך בתחתוני הריקים / מכווצים כאישוני תליין". שירי אהבה (ואכזבה) פתוחים ומפותחים.

"קייטנת חורף" - תמר קרול (ספריית פועלים, 2005)

ההתעקשות של תמר קרול על אהבה, התעקשות ענווה וגורלית, שובה את הלב. השירים שלה חרוזים בחלקם, השפה דיבורית, קצבית, רחבת תנועה, עם תפניות לציורי נפש מקסימים וחצי-סתומים ("ורק את נבוּטָה, לא עוזבת, / דלוקה כנווד משוּלָל"). בשיר "קולטת לאט" מישהו מנסה לשכנע אותה שתיכנס כבר לתלם ותיפרד מחלומות הספרים.

הנה קטע מתוכו: "הוא אמר, את קולטת לאט: השנים חולפות / ולמי זה אכפת שאת / יודעת הכל, זה רק הזמן שקָצָר מלסבול / אותך, אוספת שברים, מִשוּלי ספרים שֶאַת / מסדרת יפה / על מדף רחב / בבית החזה. // מחזרייך מן התיכון, רתמו כבר את המולדת. / אחותך הקטנה התחתנה / עם אחרון הבאים בגורל. / ורק את נבוּטָה, לא עוזבת, / דלוקה כנווד משוּלָל, / בחלקת היוצאים אל הדרך / שיָצָא ויָצאו מן הכלל."

ולסיכום, רבי המכר הגרועים:

היו כמה ספרים חצי-גרועים בצמרת טבלת רבי-המכר בשנים האחרונות, למשל, "תולדות האהבה" של ניקול קראוס, ספר בעל חן מסוים לצד הבלים אמריקאים גדולים בעניין היווצרות האהבה והמילים. והיו גם ספרים שזכו ליחס כללי מזלזל למרות שהם היו דווקא טובים מאוד, כגון "לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבט גילברט (שאכן שובח פה ושם, לאחרונה על-ידי נילי לנדסמן).

מכל מקום, אלה שלושת הלהיטים הספרותיים, ששהו זמן רב בצמרת הטבלה, ונבחרים כאן לגרועים ביותר

בשנים האחרונות (הסדר אינו מחייב):

1. "הסוד". רב-המכר העולמי השרלטני של רונדה בירן, חנטריש ניו-אייג'י אמריקאי מלוקק הבנוי כסדנת עצות שוטפת מוח, ומבטיח שכל מה שתרצו יקרה לכם אם רק תרצו חזק, כולל עושר – ואכן, רבבות הישראלים שקנו את זה הגדילו את עושרה של בירן.

2. "מלכים ג". ספרה המגוחך והפשטני של יוכי ברנדס על התנ"ך בתקופת שלמה, שנכתב ברוח תיאוריה אתאיסטית הזויה של פרופ' יאיר זקוביץ, ולפיה התנ"ך שלנו הוא "יהודאי" (של שבט יהודה) ולכן הוא חד צדדי ויש לשכתבו מחדש.

3. "הדרך". ספרו המסויט, המונוטוני והבנאלי של קורמק מקארתי על סוף העולם, שהוצג אצלנו כספרות עילית, במידה רבה בזכות הסרטים האלימים של האחים כהן - שהוצגו גם הם כאיכותיים במיוחד - על פי ספריו.