שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסבא וגור הכלבים: החברות שרדה 65 שנה
    "הכלבלב הנחמד הזה יגדל להיות כלב גדול ומאסיבי מאד... והוא יקשה עליך ויסכן אותך" אמרתי לו, אבל הקשיש הרזה שהגיע למרפאה עם גור הכלבים לא שמע לעצתי. כשסיפר לי את סיפורו הבנתי למה. קטע מספרו של הווטרינר ד"ר אבי ליליאן "עטלף במרפאה"

    לקראת ערב, חיכה לי בחדר הקבלה במרפאה אדם מבוגר מאד, רזה, צמוק ושברירי למראה, עם גור כלבים בחיקו. הכלב, מגזע גולדן מעורב כבן חודשיים, זכר, בצבע דבש עם כתם לבן בחזה וגרביים לבנות בכל ארבע כפותיו.

     

    האיש חיכה בסבלנות עד שאחרונת הלקוחות תעזוב את המרפאה, ואז נכנס בצעד נמרץ למרפאה, הניח את הגור על שולחן הנירוסטה וביקש ממני לבדוק אותו.

    תוך כדי הבדיקה שאלתי את הקשיש מהיכן קיבל את הגור, והוא סיפר כי נכדתו משרתת כקצינה באוגדת עזה, ויש לה חבר קצין, והוא - החבר - מצא את הגור בבסיס, והביא אותו כמתנה לסבא.

     

    הגור עבר את הבדיקה בשלום ונראה בריא למדי, עם ריח חלבי מתקתק אופייני לגורים בריאים שנדף מפיו. פרוותו נראתה בוהקת ומוברשת, וסביב צווארו קולר חדש עם רצועה תואמת. לאחר הבדיקה ישבתי לשיחה עם הלקוח. "ראה", הסברתי לו בעדינות, "אחד מתפקידיי כרופא וטרינר הינו להתאים בין בעל החיים למשפחה המגדלת".

     

    "הכלבלב הנחמד הזה יגדל להערכתי להיות כלב גדול ומאסיבי מאד. אני חושש כי בסופו של דבר הוא זה שיוציא אותך לטיול ולא להיפך. לכן אני סבור כי אם ברצונך לגדל כלב, רצוי, לטובתך כי יהיה זה כלבלב מהגזעים הקטנים יותר, שלא יגרום לך לנזק כלשהוא שלא במתכוון...".

     

    האיש התבונן בי ממושכות ואז ביקש לספר לי סיפור.

     

    לפני 65 שנה, בתום מלחמת העולם השנייה, הוא שוטט באירופה השסועה, יתום, נרדף וחסר בית, לאחר שהסתבר לו שכל משפחתו נספתה. במהלך שיטוטיו נתקל בגור כלבים מפוחד כשהסתתר בין משטחי עץ ליד פסי הרכבת בפולין.

     

    הוא חיבק את הגור, התכרבל איתו והם נרדמו יחד בתוך המאורה המאולתרת, שהתכסתה עד מהרה בשלג כבד. הכלב למעשה הציל אותו מקפיאה בקור. מאותו רגע הם שוטטו יחד, חלקו ביניהם את מזונם, וחיממו אחד את השני. במשך שבועות וחודשים רבים הם נדדו בדרכים, ניזונים משאריות, או מנדבת ידם של איכרים.

     

    בדרך לא דרך הם נאספו על ידי פעילי העלייה של ארגון ההגנה שפעלו אז באירופה. הם עלו יחד על אוניית מעפילים, שבהגיעה לחופי הארץ נלכדה בידי הבריטים, וכל המעפילים בה גורשו לקפריסין. מספר שבועות אחר כך הגיעה ספינה קטנה של ההגנה והעלתה על סיפונה בהיחבא כמה עשרות חבר'ה צעירים לארץ, לחיזוק הכוחות הנלחמים.

     

    לצערו הרב, לא ניתן היה מסיבות מבצעיות להעלות את הכלב לספינה, והוא השאיר אותו בלית ברירה על המזח בקפריסין. בעת שהספינה התרחקה בדימדומי הערב, הוא ראה את כלבו משוטט אנא ואנה על הרציף, כשהוא מייבב ומפנה את חרטומו אל על. ממש לפני שהוא נעלם באופק, הכלב נעמד על שובר הגלים ופצח ביבבה זאבית קורעת לב מול השמיים המשחירים...

     

    "את הזעקה הזו אני לא שוכח כבר 65 שנה, ד"ר ליליאן... היא רודפת אותי בחלומותיי מאז. לאחר שעליתי, השתתפתי בכל מלחמות ישראל, הקמתי משפחה, הולדתי ילדים ונכדים, אולם אשתי ז"ל פחדה מכלבים ולכן מעולם לא גידלנו כלב בבית.

     

    היום אני אלמן ערירי, ילדיי בגרו ויש להם משפחות משלהם, והכלב הזה שכרגע בדקת, תתפלא לדעת, הוא ממש רפליקה מדוייקת של הכלב שלי מאז..., הוא ממש נראה העתק מדוייק שלו... כשקיבלתי אותו היום בבוקר, כמעט חטפתי התקף לב מהתרגשות... שוב הרגשתי בחור צעיר בן 20... אז אני מבקש ממך ד"ר ליליאן, אתה אל תגיד לי אחרי כל מה שעברתי, אם אני יכול או לא יכול לגדל את הכלב הזה. אני מעריך ומוקיר מאד את דאגתך לי, אבל החלטתי לתת לכלב הזה, מה שלא יכולתי לתת לכלב ההוא, ומה שלא היה לי אז... בית חם ואוהב!".

     

    אגב, לכלב קוראים "פסיק" שזה כלב בפולנית...

     


      

    מתוך ספרו החדש של הווטרינר ד"ר אבי ליליאן - "עטלף במרפאה" (הוצאת "קונטנטו דה סמריק")

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסבא וגור הכלבים: החברות שרדה 65 שנה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים