במחזוריות מדהימה, גם עם היוודע דבר ההסתבכות סביב המשט לעזה שולפים כולם את דחליל ההסברה.
להתנפלות המחזורית על ההסברה הישראלית יש חוקיות משלה: בכל פעם שמשהו משתבש במדיניות והממשלה נכשלת, ממהרים להטיל את האשם על ההסברה. כמוהו כמזג האוויר - ההסברה הפכה תירוץ זמין לכל פלונטר ומחדל.
העיסוק בהסברה נוח מטעמים שונים לכל הצדדים. הדיון הנמרץ והטקסי אודותיה, משחרר תסכולים אך גם מסיח את דעת הציבור מהאחראים למדיניות הכושלת ומהצורך להסיק מסקנות אישיות, למשל לגבי ראש הממשלה, שר הביטחון וחברי השביעייה.
למעשה, העליהום על ההסברה משרת גם את רוב הציבור בארץ. תמיד קשה יותר לשנות עמדות מאשר לעיין מחדש בתמיכה הניתנת למדיניות מסוימת. האם הכישלון המחפיר בלב הים שם קץ לתפיסה המסורתית שיש יתרון לשרים עם רקע וניסיון צבאיים? הרי בהזדמנות זו אפשר להחיות את כל היצרים והתסביכים של הסתגרות והתבדלות נוסח מצדה, של נרדפות אנטישמית או "כל העולם נגדנו".
מי שאכן בוחן מקרוב יגלה שישראל אינה חוסכת ואף משקיעה לא מעט בהסברה. מלבד הממשלה על שלוחותיה השונות, ארגונים יהודיים בארץ ובחו"ל מגויסים ומתגייסים כדי להסביר את מדיניות ישראל, אך לא תמיד התוצאות מספקות.
למרבה הצער, מלאכת ההסברה הישראלית מופקדת בידי שני שרים, אביגדור ליברמן ויולי אדלשטיין, שטרם השתחררו מתפיסות תעמולתיות אשר היו מקובלות במלחמה הקרה בין שני הגושים. לעיתים נדמה שהשניים מועילים להסברה דווקא ב... שתיקתם. המסרים הפשטניים הנשלחים ממשרדיהם ומרופדים לעיתים בביטויים וולגריים, פשוט מביכים וצורמים לכל אוזן מערבית. הם מתעלים את ההסברה הישראלית לתעמולה גלויה, בוטה, לא מתוחכמת, שאינה הולמת ציבור מערבי ונאור.
כנראה שגם בעידן השיווק והיחצ"נות, כאשר כל שר והממשלה כולה מוקפים יועצי תקשורת ודוברים, עדיין נותרים דברים שקשה לטייח ולייפות. כך, תקפו את החיילים והם נאלצו להתגונן - היה אחד הטיעונים בפי המסבירים השונים. ומה ציפו מתכנני המבצע? ששוכני הספינה יקבילו את פני המחליקים על החבלים בקפה ובעוגות?
בגלים הסוערים סביב המשט לעזה התנפץ גל נוסף, גל הלאומנות השוטף את החברה הישראלית בחודשים אחרונים. מדיניות הממשלה רוכבת על הגל הלאומני ומעודדת אותו. עמותות וארגונים ציבוריים היו לקבלני משנה של הממשלה. הללו מנהלים מסע ציד נגד כל דעה שאינה מתיישבת עם הקו הפוליטי של הממשלה בכל החזיתות שעדיין חופשיות, אם בתקשורת ואם באקדמיה. כל מי שמבקר בחו"ל את ישראל מוגדר כאנטישמי, וכל מי שמתנגד להתנחלות בשטחים מתויג כלא ציוני.
גל הלאומנות אולי מצליח להשתיק חילוקי דעות ולהביא לתחושה של הסכמה מקיר אל קיר, של שביעות רצון עצמית. אך המחיר גבוה. שכן, לולא הושתקו חילוקי הדעות במערכת הביטחון לפני הפעולה הכושלת, אולי היו נחסכים נזקים עצומים ומיותרים.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון
