איך שוב ניצח דוד את גוליית?

הכשל בעניין המשט לעזה, לא מסתכם רק באובדן מיותר של חיי אדם. הכשל הוא בכך שעצם השימוש באסטרטגיה של כוח צבאי בלבד איננה מתאימה כלל לטיפול במאבק הנוכחי. משט הספינות מבוסס לכאורה על עקרונות המאבק הבלתי אלים.

הצד ה"חלש" בסכסוך מוותר מראש (או מתחזה לוותר) על שימוש בכוח, מנימוקים פרגמטיים או אידיאולוגיים, אבל ממשיך בהתנגדותו בזירה המוסרית, הבינלאומית והתדמיתית. המאבק מוכרז כחותר למטרה מוסרית, מסתכן בהפרת חוקים בלתי מוסריים, ומוכן להקרבה עצמית לנוכח יריבו הברוטלי. דוד נגד גוליית.

לכן עצם הפעלתו של כוח על ידי הצד החזק, משחקת לידיו של החלש, וככל שהכוח גדול יותר כן גדל הכישלון. מי כמונו אמור היה להבין את עוצמתה של אסטרטגיה זו, ואת השגיאה של שימוש- נגדי בכוח בלבד? האם לא נאבקנו אנו עצמנו באותה דרך ממש בתקופת ההעפלה? הזעזוע החוזר ונשנה שעוררה התנהגותם הכוחנית של הבריטים, היה מן הכוחות שהביאו לסיום המנדט.

הרשות הפלסטינית אימצה לאחרונה באופן רשמי את עקרונות המאבק הבלתי-אלים. אם לא נבין את האסטרטגיה של מאבקים כאלו, נמשיך להפעיל כוח צבאי כדרך עיקרית, ולאבד תוך כדי כך את מעמדנו המדיני והמוסרי בעולם. 

האסטרטגיה הבלתי-אלימה ידועה מזה זמן רב ומתועדת היטב, החל בכתבי גנדי, דרך כתבי החוקר ג'ין שארפ, משה פייגלין והפעיל הפלסטיני ד"ר מובארכ עווד. מאבקים אפקטיביים כאלו הם מאבקו של גנדי בבריטים, מאבקי השחורים בארה"ב, הפלת רודנים כפינושה בצ'ילי ומרקוס בפיליפינים, והשתחררות מדינות מזרח אירופה מעול האימפריה הרוסית. עקרונותיה הם:

• "יוזמה התקפית בלתי-אלימה": הצד ה"חלש" פועל כך שכל פעולת-נגד של הצד החזק תהיה לרעתו. למשל, אם ישראל מאפשרת לשיירה להגיע לעזה, הרי נכנענו; אם לא תתיר לשיירה לעבור, הרי זו הוכחה לאי-אנושיותנו; אם נעצור אותם בכוח, הרי אנו בריונים ברוטליים.
  

• בחירת מטרות מושכלת: המטרה הנבחרת נראית כלגיטימית, מוצדקת ומלהיבה מבחינה מוסרית, הן בקרב הציבור הנאבק (הפלסטינים), הן בתומכיו (טורקיה, ארגוני שלום בעולם), והן בקרב הצד החזק (אזרחים בישראל). 
  

• הפרת חוקים הנתפסים כבלתי צודקים: "הפחתת המשבר ההומניטארי שיוצר המצור על עזה" מצדיקה לכאורה מבחינה מוסרית את הפרת חוקי המים הטריטוריאליים.
  

• הבאת הצד השני לשימוש-יתר באלימות ("ג'יו-ג'יטסו פוליטי"): עצם פעולת-נגד כוחנית של הצד השני מהווה הוכחה לאי הלגיטימיות שלו.
  

• "עקרון ההבשלה": מכות קטנות מצטברות ולא מכה ניצחת. ההישג הנוכחי של המשט מצטרף להישגים קודמים בקרב על התודעה הבינלאומית: גירוש פרופסור חומסקי, דו"ח גולדסטון וקודמיהם.
  

• מאבק משולב: מאבקים אלו מתנהלים בעת ובעונה אחת ובתחכום רב במישורים רבים. במישור הפוליטי (מועצת הבטחון), התקשורתי, המשפטי (תביעות משפטיות בחו"ל נגד קציני צה"ל), הכלכלי (איסוף תרומות בעולם) והאקדמי (חרם אקדמי).
  

אם לא נבין את אופן המאבק הזה נמשיך לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה. בין היתר עלינו לנקוט בהבנה ש"ביטחון" אינו נמדד רק במונחי כוח צבאי כי אם גם במונחים של תמיכה בינלאומית, עמדה מוסרית, תדמית, ומתוך הפנמת ההבנה ששימוש בכוח בלבד מוליד את מעגל הקסמים הבלתי נמנע של "עין תחת עין".

עלינו לנקוט יוזמה מקדימה בתחומים עליהם נאבק הצד השני. למשל, אם נכריז על הקלות משמעותיות במצור על עזה או במחסומים.

בנוסף, על ישראל לקבל אחריות פומבית על שגיאות אם היו כאלו, ולהביע נכונות לפיצוי נפגעים חפים מפשע.

ובעיקר: יש לחתור לצמצם את כמות השמן שאנו שופכים למדורת הסכסוך, לחתור למשא ומתן, להיענות באופן מותנה ליוזמות כגון זו של הליגה הערבית, ולהחלץ מדימוי הסרבנות שאחז בנו בצדק או שלא בצדק.

נחי אלון, פסיכולוג קליני, מלמד על מאבקים בלתי אלימים, חיבר עם פרופ' חיים עומר את "השטן שבינינו" העוסק בסכסוכים.