חוויה למרגלות ההר

כשנסתיימה "שירת העבדים העבריים", שירת הגולים היושבים על גדות הפרת ועורגים לציון באמצע המערכה השלישית, פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות. נלהב מן השירה האחידה, המרוסנת אך הרגשית, של מקהלת האופרה, קראו בקהל "ביס, ביס" ("הדרן, הדרן" באיטלקית) ודניאל אורן המנצח אכן, שב והשמיע - באמצע האופרה - את כל השירה מחדש.

האופרה למרגלות ההר. מיקום מרגש לשירת העבדים (צילומים: יוסי צבקר)

לקהל לא היה די גם בכך, ודניאל אורן נענה שוב, בפעם השלישית, בהנאה גלויה. אך בטרם הניף שוב את השרביט, הוא פנה אל הקהל ואמר: "זה רגע מיוחד ומרגש מאוד בשבילי להשמיע כאן, במקום הקדוש הזה שלמרגלות המצדה, את שירת העבדים". הדרמה היתה במיטבה, הקהל צהל, והצטרף - על-פי הזמנתו של אורן - לשירה. "אל תמחאו כפיים לפני סוף התו האחרון של השירה" הוא התרה בנו, ואכן האופן שבו הולכת ומתפוגגת השירה, בטון דק ומתאייד - היה מענג.

"נבוקו" למרגלות המצדה, הפקת היוקרה של האופרה הישראלית, היתה אירוע מזהיר. מדובר במפגן מרשים של יכולת ארגון והפקה, תוך שמירה על סטנדרט אמנותי ומקצועי גבוה. להפיק סדרת קונצרטים כזו, על חוף ים המלח למרגלות המצדה, תוך שינוע אלפי אנשים מכל רחבי הארץ והעולם (6,500 איש בכל הופעה) לאתר המדברי החשוף שבו הוקם אמפיתיאטרון זמני וענק, מוכיחה ללא ספק על כושר ארגון ויכולת ניהול מרשימים, אך המרשים באמת היה המופע עצמו. אבל בטרם נדבר בו, נעיין לרגע בסיפורה של "נבוקו".

אהבה נכזבת, תאוות נקם ויהודים גולים

"נבוקו" היא האופרה שהצילה, או נכון יותר הציתה, את הקריירה של המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי (1813-1901). הצגת הבכורה שלה נערכה בלה סקאלה, מילאנו, ב-1842. זה היה רגע דרמטי שהפך את ורדי לגדול מלחיני האופרות של אותה העת, ולמעשה של כל המאה ה-19, והוא עצמו אמר עליה "באופרה הזאת החלה הקריירה האמנותית שלי. 'נבוקו' נולדה תחת כוכב מזל".

"נבוקו". "נולדה תחת כוכב מזל"

האופרה מספרת, לכאורה, את סיפורו של 'נבוקו' הלוא הוא נבוכדנאצר כובש ירושלים (586 לפנה"ס), מחריב בית המקדש ומגלה יהודה לבבל. הסיפור שמביאה האופרה הוא סיפור פנטסטי על שתי בנותיו של נבוקו - הבכורה אביגיל והצעירה פננה - שתיהן מאוהבות באותו נסיך עברי.

כשתגלה אביגיל שאהבת הנסיך נתונה לאחותה הצעירה ממנה, וחמור מזאת, כשתגלה שהיא כלל אינה בתו האמיתית של המלך אלא ילדה מאומצת, בת לשפחה - היא תבקש לנקום: לרשת את אביה בעודו בחייו, להרוג את אחותה ובני בריתה היהודים. ותוך כדי הדרמה הפוליטית-משפחתית הזו, נבוקו, בהתקף גדלות, יכריז על עצמו כעל אל, יוכה בברק על ידי אל היהודים, יושלך לכלא על ידי בתו, יחזור בתשובה, יחזור לגדולתו ויזַכֶּה את היהודים חזרה בבית מקדשם.

גרנדיוזי, לא וולגרי

אבי יונה בואנו (המכונה "במבי") מעצב התאורה, כן, הוא בראש ובראשונה, וכן מעצב התפאורה (ניצן רפאלי) והבמאי (יוסף רוכליץ), עשו שימוש משובח במרחב הגדול שהועמד לרשותם. הבמה - רחבה ודו-קומתית, מעוצבת בפשטות אלגנטית, אפשרה את הנעת ההצגה במפלסים שונים, תוך תנועה מתמדת. אלמנטים גרנדיוזיים כמו שיירת סוסים וגמלים (אמיתיים) וכרכרות קרב רכובות, חצו אותה; לפידים, מעגלי אש וענני אור הופעלו וכבו; המוני חיילים, כוהנים ושבויים נעו לאורכה ולרוחבה; אלומות אור ענקיות נישאו היישר לרקיע והר המצדה הואר לפרקים.

מופע מושקע שלא חרג אל הגס או הוולגרי

כל זה היה מפואר וגרנדיוזי, אך עם זאת לא חרג לרגע אל הגס או הוולגרי. קברניטי המופע השכילו לשמור על איזו מתינות בתוך כל הפאר הזה. המעצבים העלו כמה הברקות תאורה מזהירות, כמו אלומות אור שבקעו מקרקעית הבמה ישר לרקיע ויצרו מעליה מעין קתדרלת אור ענקית, והקרנת להבות אש בוערות על מסך בירכתי הבמה.

לעומת זאת, מאכזבת היתה התאורה שהקרין כלפי המצדה. זה היה מתון מדי לטעמי. ההר אמנם הואר לפרקים, אך באופן זהיר ומעורפל משהו,

והוא נותר חשוך גם ברגעים שלתחושתי הארתו היתה נדרשת והיתה יכולה להעניק לזירת הבמה מימד נוסף וגדול. זה אולי הפספוס היחיד בשימוש בזירה המיוחדת הזו, וחבל.

המרכיב העיצובי היחיד שלא אהבתי היו התלבושות. אמנם עתירות צבע ומרשימות-עיצוב, אך משונות ביותר, כבדות, בסגנון אירופי-משהו, ולחלוטין נעדרות כל זיקה למרחב המדברי המקומי כל-כך.

אתגר השירה במרחב פתוח

מוזיקלית, לא יהיה הוגן לשפוט אופרה הנערכת באוויר הפתוח, על פי אותם סטנדרטים שנפעיל לגבי מוזיקה המושמעת באולם סגור. צלילי התזמורת וקולות הזמרים - נהדרים ככל שיהיו - בורחים אל השטח הפתוח ואינם מוחזרים במלואם אל הקהל שבחזית; אוושת הרוח חודרת אל המיקרופונים של מערכת ההגברה, לעיתים עד כדי מטרד; ודקויות הקול, ברגעים המעודנים ביותר של השירה, לא תמיד מגיעות לכל רחבי האמפיתיאטרון הענק.

"נבוקו" על הבמה. חבורת סולנים מן השורה הראשונה (צילום: עופר עמרם)

אך למרות כל אלה, "נבוקו" ששמענו אמש (ה') היתה חוויה מוזיקלית מהנה ביותר. קודם לכל בשל תנופתו הנלהבת של דניאל אורן. יש במנצח הכריזמטי הזה - הכן, הילדותי לרגעים והנרגש כל-כך - משהו שסוחף-דוחף את התזמורת והזמרים לאיזו דינמיות אנרגטית, תוך כדי שיח מוזיקלי משותף. ואכן התזמורת הסימפונית ראשון לציון היתה, תחת שרביטו, מצוינת.

הזמרים - וכאן נדרשת פאוזת-כבוד הולמת, היו רובם ככולם מעולים. האופרה הביאה הפעם לישראל חבורת סולנים בינלאומיים, מן השורה הראשונה. הבולטת והמדהימה שבהם היתה הסופרנית היווניה דמיטרה תאודוסיו, ששרה את תפקיד אביגיל, בתו המאומצת של נבוקו. באופן בהחלט לא שכיח באופרות, ניתן תפקיד "הגיבורה הרעה" דווקא לסופרנית.

אביגיל היא דמות טראגית ומורכבת, והשירה שורדי שם בפיה היא מהקשות ביותר לביצוע. יש מעט מאוד זמרות בעולם שבכלל מסוגלות להתמודד עם התפקיד התובעני הזה. הטווח הקולי שנדרש מהזמרת - מדהים: מהצלילים הגבוהים ביותר שסופרנית יכולה להגיע אליהם ועד, לעיתים, לאזור האלט.

היא נעה תדירות מדינמיקה עוצמתית לדינמיקה מופנמת ועדינה, ובמחצית הראשונה היא שרה כמעט ללא הפוגה. זמרות ענק כמו ליאונטין פרייס וג'ואן סאטרלנד מעולם לא הסכימו לשיר את התפקיד הזה; אחרות - כמו אלנה סוליאוטיס הרסו את קולן בגללו; ואילו הגדולה שבכולן מריה קאלאס שרה את התפקיד שלוש פעמים בלבד.

אבל אמש, עמדה דמיטרה תאודוסיו בכל דרישות התפקיד בגבורה רבה. היכולת שלה לנוע משירה עוצמתית, דורסנית, בהתאם לסיפור שמגלמת, אל העדין והמפכה - מלהיבה. אריית האהבה שלה ("גם אני פתחתי פעם את לבי לאהבה; מי יחזיר לי את האושר האבוד, ולו ליום אחד בלבד?") - עדינה ומרגשת ביותר; אריית המוות שלה, לקראת סיום חייה בסוף האופרה - מדהימה.

גם הדואט שלה עם אביה, נבוקו, במערכה השלישית - נפלא. בדואט זה, תוך שירה נוטפת זעם ובוז, היא הופכת את שליט העולם הגאה שזה לא מכבר הכתיר את עצמו לאל, לזקן מושפל המתחנן לפניה על ברכיו לבל תוציא להורג את אחותה.

את תפקיד נבוקו מגלם הבריטון האיטלקי המעולה אלברטו גזאלה. נבוקו שלו הוא איש גאה שעובר תהפוכות דרמטיות, שבמהלכן הופך לשפל רוח ורך-מבע וקול.

לזמר הגיאורגי פאטה בורצ'ולדזה, בתפקיד הכהן הגדול זכריה, קול בס עדין ועשיר, אך לא יציב לאורך כל המופע.

את תפקיד הבת הטובה פננה - שהולכת אחר אהובה הנסיך העברי, מתגיירת, ובכלל מעדיפה את האהבה על-פני המלוכה - מגלמת המצו-סופרנית האיטלקיה טיציאנה קרארו. גם זו בחירה לא שגרתית (קול המצו-סופרן) דווקא לתפקיד הגיבורה היותר רכה והנשית.

ערב לא שכיח

אופרה כזו, הנערכת בשטח פתוח מצריכה מערכת הגברה ועיצוב קול מתוחכמות כדי לפצות על העדר האקוסטיקה שמספק אולם אופרה תיקני. בניגוד למופעי אולם, הפעם מוצמדים לסולנים ולמקהלה מגברי קול זעירים.

האם לא לכל חברי המקהלה הוצמד מגבר? (צילום: עופר עמרם)

במחצית הראשונה, מערך עיצוב הקול לא היה תמיד אחיד, אך במחצית השנייה, כשגם הרוח שככה, היה שיפור ניכר. בשונה מהסולנים, לטעמי המקהלה לא קיבלה נפח הגברה הולם. היא נשמעה מעט נעדרת נפח ועומק. האם לא לכל חברי המקהלה הוצמד מגבר? או שמא לבמה בסדר גודל שכזה פשוט נדרשת מקהלה גדולה יותר?