"בעלי הולך לישון מוקדם ואני יוצאת לבלות", אמרה
אני יושבת מבולבלת, אני רוצה את כולה, בלי שותפים, לא מאמינה שהיא אמיתית, לא מבינה מהם ה'משחקים' שלה עם בעלה, לא לגמרי מאמינה שהוא מסכים בלב שלם שתהיה לה אהובה מהצד, מרגישה שזה לא יעבוד בשבילי. אבל אני בוערת
אני יושבת בפינה, מחסלת שתי כוסיות ומחכה שמשהו יקרה, יודעת שדברים לא קורים לבד ואני צריכה לעזור להם, אבל צריכה גם קצה של חוט, משהו מעורר. והדבר המעורר הזה נכנס למועדון בדיוק כשחיסלתי את הכוסית השלישית.
היא לובשת שמלת צמר קצרה, אפורה וגסה, עם תספורת קארה קצוצה בקו ישר ומדויק. השמלה מבליטה את לובן עורה ועדינותה וגם את השחור המבריק של שיערה. היא נראית מאוד לא שייכת, כאילו זו פעם ראשונה שלה בפאב, כאילו נכנסה בטעות והיא כבר עוזבת. היא צועדת שני צעדים לכוון הבר ופתאום חוזרת בה ומתיישבת בפינה מרוחקת.
ידעתי שהיא לא תישאר לבד הרבה זמן, שהיא יותר מדי מיוחדת, והציידות המקצועיות כבר מחדדות ציפורניים. קמתי ועברתי ליד שולחנה נועצת בה עיניים. היא החזירה לי מבט, הרחבתי את עיניי כשואלת, והיא החזירה לי חיוכון.
"אפשר להזמין אותך לכוסית?" אני שואלת.
"בשמחה", ענתה.
התיישבתי מולה. הקארה חידד את עצמות לחייה והדגיש את צווארה הארוך, פניה היו נקיות מאיפור, עם עור חלק ומושלם ושפתים שנוצרו לנשיקות.
"מה תשתי?" אני שואלת,
"וויסקי", היא עונה בלי לחשוב פעמיים.
אפילו העיניים בצבע אפור פלדה
אני לא מחכה למלצרית אלא פוסעת לבר. אני חוזרת, היא מחייכת ומודה לי. יש לה שיניים צחורות, הכל אצלה שחור לבן ואפור, אין צבעים, אפילו העיניים בצבע אפור פלדה.
שמה לירן והיא מדברת בלחש, עם מילים מדודות ומחושבות. אני מחמיאה לה על השמלה והיא מחמיאה לי על האומץ לגשת אליה. אני שואלת אם אפור הוא הצבע שלה, והיא אומרת שאין לה צבע והיא אוהבת צירופי צבעים כמו כחול עם סגול. האלכוהול מחלחל, חיוכיה נעשים יותר תכופים, ומידי פעם היא מפיקה פרצי צחוק שלא כל כך קשורים למה שאני אומרת. אני מזמינה סט נוסף של וויסקי ורואה לנגד עיניי איך היא נמסה, איך הקווים החדים של פניה נעשים רכים. אולי האלכוהול מטשטש את ראייתי, אבל אני בטוחה שהיא נינוחה איתי, ננעלה עלי.
אני מדמיינת אותה עירומה במיטתי
אני מזמינה אותה לרקוד, היא נעתרת ללא היסוס. הריקוד שקט ואני מחבקת את גופה, היא רזה אפילו יותר ממני והגוף שלה נענה לגוף שלי. אני מודה לאלוהים שהחלטתי לקפוץ לפאב הזה, מתה לנשק אותה אבל מתאפקת, מריחה את שיערה, ריח זר ומרגש. אני מדמיינת אותה עירומה במיטתי, אבל מגרשת את הדמות שייצרתי, שדומה יותר מדי לאקסית מהעבר הרחוק. המוזיקה מלטפת ואני לוחשת לה מילים על רועה שאיבדה את כבשתה האהובה והיא מחפשת אותה על ההרים ובמקומה מוצאת עלמת חן. עיניה עצומות ושפתי הנשיקה שלה פשוקות מעט, אבל זה מוקדם מדי.
אנחנו חוזרות לשולחננו, ידיה אוחזות בידיי, עיניה בתוך עיניי. אני מביטה על אצבעותיה, אצבעות רזות וארוכות, יש לה טבעת זהב עבה וחלקה על הקמיצה השמאלית.
"את נשואה?" אני שואלת.
"כן", היא עונה.
"איפה הוא?"
"הוא לא אוהב את הרעש וההמולה של הברים, הוא הולך לישון מוקדם".
"הוא יודע שאת פה?"
"כן, הוא אפילו נתן לי את הכתובת של הפאב הזה. הוא דואג לי, הוא לא רוצה שאשתעמם לבדי, הוא בעל טוב, איש טוב, איש חכם".
"אז למה הוא לא איתך?" אני מקשה.
"כי הוא רוצה שאבלה עם בני גילי, אבל לא עם גברים. יש לנו הסכם, הוא איש שמבין אנשים, איש נדיב, הוא אוהב אותי ואני אותו. התחתנו לפני שנה, יש לו הרבה כסף והוא כבר זקן, הנכדים שלו הם בני גילי. אבל הוא איש רגיש ואוהב, וטוב לי איתו. הוא מבין שהצרכים שלו ושלי אינם זהים. למשל, המין בינינו נהדר, הוא מנוסה ורגיש, אנחנו משחקים שעות. אבל בכל זאת יש הבדל, הוא מתעייף בקלות, הוא לא יכול כל יום, הוא רוצה שאהנה, שלא ארגיש שאני מקריבה את עלומיי, וכך הוא מצא סידור שמספק את שנינו".
היא לא בוגדת, אני משכנעת את עצמי
אני שותקת, מעכלת. אשה נשואה שבוגדת בבעלה ואני הפילגש, אני זו שהורסת משפחה, זו שזורקים לה פירורים ובסוף ההיא תחזור לחיק בעלה עם ה"משחקים" שלו. אבל היא לא בוגדת, אני משכנעת את עצמי, הרי הוא יודע, מסכים, ואפילו מעודד. אני לא הורסת שום משפחה, אין שם ילדים, אני בעצם אולי עוזרת להם, מספקת צורך שלה, סטוץ חד פעמי.
היא מתבוננת בי, רואה את גלגלי מוחי חורקים, מרגישה שאחיזתי בידה מתרופפת, שאני נלחמת בתוכי.
"אני לא מחפשת סטוצים", היא אומרת, "אני מחפשת אהבה".
"אבל אמרת שאת אוהבת אותו?" אני חוקרת.
"זה לא אותו דבר, אני אוהבת אותו כמו חבר, והוא החבר הכי טוב שלי, אבל לעולם לא תהייה בינינו אהבה כמו בין גבר לאשה. אצלנו הכל גלוי ופתוח ואיננו מסתירים דבר. גם את הפגישה איתך לא אסתיר. הוא יודע שהתחתנתי איתו בגלל כספו, וגם בגלל שהוא חכם ורגיש וחבר אמיתי ומורה בחסד עליון. והוא התחתן איתי כי אני צעירה ויפה וספונטנית ומלאת חיים, וזה עושה אותו צעיר. הוא נהנה מחברתי, נהנה ללמד אותי, וכן, מידי פעם אנחנו משחקים להנאת שנינו. אני לא מחכה שהוא ימות, להפך, טוב לי, רוצה שזה ימשך לנצח, אבל אני צריכה אהבה, ואת מוצאת חן בעיניי, רוצה להכיר אותך".
אני יושבת מבולבלת, זה קצת מסובך, זה לא מסתדר לי, אני רוצה את כולה, בלי שותפים, לא מאמינה שהיא אמיתית, לא מבינה מהם ה'משחקים' שלה עם בעלה, לא לגמרי מאמינה שהוא מסכים בלב שלם שתהיה לה אהובה מהצד, מרגישה שזה לא יעבוד בשבילי. אבל אני בוערת, היא יפה, ממש אלוהית, והפתיחות והנחמדות שלה מושכות אותי עוד יותר. מה איכפת לי סטוץ חד פעמי, הרי זו לא פעם ראשונה שאני נכנסת למיטה רק בגלל משיכה חזקה.
אני מסתכלת על השפתיים שלה ולא יכולה יותר להתאפק. "אני רוצה לנשק אותך", אני אומרת.
אנחנו מתנשקות משני עברי השולחן. יש לה טעם של גן עדן, אני מרגישה אותה בתוך הבטן שלי, לא רוצה להינתק.
"אני לא מכירה אותך", אני אומרת, "אבל נמשכת אליך מאוד, רוצה אותך, רוצה להכיר אותך, ואם אוהב אותך אז ארצה את כולך, בלי שותפים. אני לא יכולה להיות פילגש שלך אפילו אם הוא יסכים. אבל הייתי שמחה לבלות איתך את הלילה".
ידיה לוחצות את ידיי בכאב. אני רואה את העצב בעיניה, רוצה לנשק אותן.
"אני לא יכולה", היא אומרת, "אני רוצה אותך אבל לא לסטוצים, רוצה להכיר אותך, אני מרגישה שאני יכולה להתאהב בך".
ידינו עדיין אוחזות זו בזו, יש לי הרגשה שעברתי חתונה וגירושים באותו ערב. אני מרגישה כאילו היא אקסית טרייה, שהיא היתה שלי לזמן קצר ונפרדנו לפני שהספקנו להיכנס למיטה. חבל, אני מהרהרת, בטוחה שהיא חושנית ונהדרת.
"שנזמין עוד כוסית לחיינו ולחיי בעלך?"
היא מהנהנת וידינו נפרדות, לאט לאט.
