מראדונה או נמני? מעדיף את פיקאסו

עד לפני שלוש שנים וחצי כל מה שבנג'מין הולינגסוורת' חשב עליו זה למצוא מסגרת לחלום הילדות שלו - שחקן כדורגל מקצועני. היום הוא שוב מכוון אל תוך המסגרת, אלא שעתה הוא לא רץ, בועט ונוגח בכדור, אלא בעיקר מצייר, מקשקש, צובע, ולעיתים מצלם. הוא כבר לא כובש גולים, עכשיו הוא מחפש את השער לנשמתו.

הולינגסוורת' האמריקני (27) הוא מקרה נדיר של כדורגלן שהפך לאמן פעיל בעיצומה של תקופה שהיתה אמורה להיות המוצלחת בקריירה הספורטיבית שלו. לרוע המזל, פציעה קשה אילצה אותו לעשות הסבה ממגרש הדשא הירוק לסטודיו עתיר הצבעים שלו, שם הוא פועל ומציג כיום.

הולינגסוורת'. חלוץ בתחומו (צילום: Squire Fox photography)

"נאלצתי להפסיק לשחק", מספר הולינגסוורת' בראיון ל-ynet. "נפצעתי ובמהלך השיקום החל המעבר שלי לכיוון הציור". באופן מפתיע הפעם האחרונה ששיחק כדורגל באופן מוסדר היתה בישראל, אליה הגיע בינואר 2007 בהזמנת מכבי תל אביב. הוא נבחן בשורותיה במשך כשבוע, לפני ששוחרר בעקבות הפציעה בכף רגלו הימנית.  

"למעשה המדים האחרונים שלבשתי היו אלה של מכבי", הוא נזכר. "למרות שנפצעתי במשחק קבוצתי דאז צ'ארלסטון באטרי, המשכתי לקבל פניות מקבוצות בשבדיה, נורבגיה ואיטליה. ואז משום מקום הגיע הטלפון ממכבי, והזמינו אותי למבחנים. נסעתי, אבל כל הזמן סבלתי. אחרי כל אימון הייתי חוזר למלון, שם את רגלי בדלי קרח ואוכל משככי כאבים. כשהצליעה התגברה, הם שחררו אותי".

כף רגלי הימנית

כשחזר הביתה גילה שהכאבים נובעים מטעות קשה של רופאו. "מסתבר שהמסמרים ברגלי הושתלו במקום הלא נכון. זה היה זעזוע. הייתי מגובס לסירוגין לאורך שנתיים. המצב הלך והחמיר ובסופו של דבר הקרסול וכף הרגל שלי אוחו אחד לשני. זו היתה האופציה היחידה שהיתה לי כדי שאוכל להמשיך ללכת. מאז לא שיחקתי יותר כדורגל.

הולינגסוורת' על המגרש (צילום: Charleston Battery)

"בכל הזמן הזה התחלתי לצייר קצת. גרתי ליד ספריה ציבורית והתחלתי לקרוא ספרים על תולדות האמנות. נסעתי לפריז וביקרתי במוזיאונים וגלריות. נסחפתי לתוך זה לגמרי והחלטתי ליצור, בלי לדעת לאן זה ייקח אותי. לא אמרתי לאף אחד מה אני עושה, פשוט עשיתי. בעצת שכן, שהוא מאייר מפורסם ב'מארבל', ארזתי את כל מה שהיה בבעלותי ונסעתי לניו יורק. שכרתי דירה קטנה - האמבטיה היתה במטבח.

שמר על חיוך, כדי ליצור. הולינגסוורת' (צילום: Margot Fodor)

"הלכתי לכל המוזיאונים והגלריות, קניתי קנווסים והתחלתי לעבוד במימדים גדולים יותר. בד בבד עבדתי בסטודיו בתמורה לארוחות. הייתי אובססיבי וצפיתי מהצד ולמדתי. במקביל המשכתי לצייר ולצלם אותי ואת חבריי, בדרך כלל בעירום. לא ידעתי מה ייצא מכל זה".

האמנות עזרה להתגבר על הטרגדיה

במרס 2009 אביו החורג חלה בסרטן והולינגסוורת' נאלץ לעזוב הכל ולשוב לצ'ארלסטון כדי לתמוך בו, אולם הוא לא ויתר על תשוקתו החדשה. "גרתי בבניין ריק ובינתיים התחלתי לעבוד על רעיונות חדשים לתערוכת יחיד", הוא מספר. "במאי ניצלתי את החלל הריק בבניין כדי לערוך תערוכה. זה מה ששם אותי על המפה. זה היה תקדים ומאז דברים החלו לרוץ עבורי. יש לי סטודיו גדול בצ'ארלסטון ועוד אחד בניו יורק ואני מחלק את זמני ביניהם. האמנות עזרה לי להתגבר על אירוע טרגי בחיי". 

אמנות מצילת חיים (צילום: Margot Fodor)

תהליך ההשלמה עם אובדן הקריירה הספורטיבית שלו לא היה קל, וגם הדרך החדשה בה בחר נראתה מוזרה למדי בעיני אוהדיו וחבריו. "מעולם לא שאלתי מה הם חושבים. לאלו שקרובים אליי באמת, לא היו בכלל תהיות. במקום להודיע לכולם שאני אמן, פשוט הורדתי פרופיל ויצרתי. כל אחד יכול לתייג אותי איך שהוא רוצה. תמיד נהגתי כך, בין אם אנשים הבינו או לא".

משלב בין מדיות (צילום: Squire Fox photography)

הולינגסוורת' אולי לא הרגיש צורך להתחשב בדעתם של מאמניו, חבריו לקבוצה והאוהדים, אולם בכל הנוגע לאמני ניו יורק, המצב הרבה יותר רגיש. לא ברור עד כמה הוא יכול להיקלט באופן טבעי בקהילה התובענית והמתנשאת. "תמיד יש חשש שיתעלמו ממני כאמן בגלל הרקע הספורטיבי שלי", הוא מודה. "כנראה שזו הסיבה שלא סיפרתי על כך לאף אחד. מאז גיל 12 תמיד נשאתי עמי חוברת איורים, אבל קיים חשש שלא יעריכו אותי בגלל הרקע שלי, וזה רק הניע אותי לעבוד קשה הרבה יותר".

נגיעת יד

כאמן הוא עובד בשילוב של מדיות שונות - ממיצבים, לצילום ומגוון רחב של סגנונות ציור. "אני חושב שהרבה מהיצירה שלי בוסרית מטבעה אבל תמיד יש נושאים וקונספטים מובלטים. אני נוטה ליצור פריטים בסדרות", הוא מסביר ומבהיר, "כדורגל לא חודר ישירות לאמנות שלי אבל מה שלמדתי והחוויות שעברתי, בהחלט שם".

אתה מתגעגע לכדורגל?

"הפעם האחרונה ששיחקתי כדורגל היתה במכבי. כשחקן צעיר זה חלום לשחק בקבוצה כזאת. כשהם פנו אליי, שמחתי נורא. היו לי שתי עונות מוצלחות בארצות הברית וזכיתי בתארים רבים. אם לא הייתי נפצע לפני הזימון למכבי, מי יודע? יתכן שהחוויה היתה אחרת לגמרי, אבל ההזדמנות אבדה. מאז עברתי ארבעה ניתוחים ואני עדיין מושך רגל. זה לא שאני לא רוצה לשחק כדורגל, אני פשוט לא יכול וזו עובדה. ברור שאני מתגעגע. זה משחק כל כך יפה, שנתן לי כל כך הרבה, אבל הוא לא מגדיר אותי כאדם. אהבתי לשחק, אבל עכשיו אני אוהב אמנות. אמנות הצילה את חיי".

גבירותי ורבותיי, מהפך (צילום: Squire Fox photography)

למרות השינוי בחייו, הוא עדיין נשאר מעודכן בנוגע למתרחש בעולם הכדורגל, ביחוד בימים אלה של ערב המונדיאל. "ברור שאני בעד הנבחרת האמריקנית. למעשה, למדתי בתיכון עם כמה מהשחקנים שנכללים בסגל", הוא מצהיר אך מודה כי הוא מתקשה לחזות מי יזכה בגביע העולמי הפעם. "אני תמיד הולך על איטליה, הם פשוט יודעים איך לנצח במשחקים גדולים".

ובמשחק שלך, מי מנצח - פיקאסו או מראדונה?

"אני בטוח שיהיה עוד מראדונה אבל לעולם לא יהיה עוד פיקאסו. גם בישראל היתה לי הזדמנות להתאמן עם אגדה כמו אבי נמני. אפשר היה לראות שהוא שחקן מיוחד. הוא עשה מה שהוא רוצה עם הכדור, הוא באמת היה מאסטרו. כך גם ניר הוד המדהים שלאחרונה יצא לי להציג לצדו בתערוכה קבוצתית. הוא כבר צועד בדרך שלו, אני רק מתחיל בשלי".