שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלם העתיד
    "כפור" של שמעון אדף הוא רומן רעיונות, שכוחו וחולשותיו נובעים מבחירתו של הסופר להציב במרכז אידיאה ולא אדם. אבל בכל זאת מדובר בספר ראוי לשבח

    "כפור" הוא רומן רעיונות. כוחו וחולשותיו כאחד נובעים מבחירתו של שמעון אדף להציב בלב היצירה שלו אידיאה ולא אדם, טיעון אינטלקטואלי ולא תהליך רגשי. בספרות העברית של השנים האחרונות בחירה כזאת לבדה מזכה את היוצר בסוג של אות-גבורה, שכן היא בהחלט לא מובנת מאליה, אם היוצר מבקש לעצמו אהבה אוטומטית ובלתי מותנית של קוראים רגשניים.


    אדף. חלק ראשון בטרילוגיה? (צילום: אביגיל עוזי)

     

    הרעיון המרכזי סביבו נעים שאר האלמנטים בספר כלוויינים הכרחיים הוא נחיצותה של השירה לחייו של האדם באשר הוא אדם, אפילו אם הוא חי בעוד חמש מאות שנה, בתל אביב שנשלטת בידי סנהדרין קטלנית, בעולם מסויט שבו טכנולוגיה עתידנית רבת עוצמה חוברת לתיאולוגיה נוקשה וכוחנית, המבקשת למשטר כל רגש וכל אידיאה באמצעות גריסה מפלצתית של יהדות הלכתית-חרדית.

     

    זו הומצאה מחדש אחרי קטסטרופה קשה, לא עלינו, שהתרחשה בעבר הרחוק של הספר. העבר הזה נמצא בעתידו של הקורא, וכיוון שגם הקטסטרופה וגם ההשלכות התיאולוגיות שלה מוכרים לקוראי ספרים כמו "המנון ללייבוביץ’" ו"מעשה השפחה", יכול אדף לבנות על יסוד ההנחה הזאת את עולמו, שיהיה עולמנו: מוסדות פשיסטיים והיעדר זכויות לנשים, אמונה יוקדת וכופרים-בעיקר שעולים על המוקד, בדלנות קיצונית במסווה של טוהר גנטי – ובתוך כל אלה, יודעים קוראי מד"ב ופנטזיה מנוסים - מתישהו מוכרח להתרחש סוג של מרד.

     

    משטרת המעשים והמחשבות המסונפת לסנהדרין נקראת לפעולה בשל תעלומה שמתחילה במשורר שסרח, והיא גם מתבקשת למצוא מזור למוזחים – מוטנטים צעירים שמאושפזים בבית חולים כשבגופם ובנפשותיהם מתחוללת תמורה מפלצתית.

     

    האם השירה תנצח?

    לאט לאט, לאורך הספר, המוזחים מתחברים למשוררים, כשמתברר כי בחברה העתידנית של אדף אסור לעסוק בשירה, רק הפיוט מותר, וגם הוא – רק על פי כללים נוקשים והרשאות מטעם המשטר. אמונותיה של החברה הנוקשה נבחנות אחת לאחת בספר הזה, ולא נגלה כאן אם הן מנצחות או לא.

     

    השירה לא מנצחת ברמת העלילה, אבל העיסוק המתמיד של אדף בלשונות שונות בספר הזה מעיד על עליונותה

    כמו על יכולתו ללהטט בפסטיש סגנוני המערב ארמית, לטינית, מגרבית ועברית על רובדיהן השונים. הוא גם מבקש לשכנע את הקורא כי הפסטיש אינו אלא מה שנגלה למספר החבוי של הספר, המסתתר מאחורי מצלמה ולכאורה אינו מתעד אלא את מה שנגלה לו.

     

    דווקא כאן, נראה לי, מתרחשת נסיגה (טקטית) מאומץ הלב ומן היכולת להציב על הנייר עולם שלם, ללא פיגומים נראים לעין. החיבור בין האובדן שחווה אדף עצמו ובין מעמדה של השירה בעיניו הוא רגשני ומאולץ, וכיוון שהסיפור ממילא נזקק להשעיית-ספק רצינית מאוד של הקורא, נדמה שכאן המחבר פשוט יורה לעצמו ברגל.

     

    זאת לא היריה המיותרת היחידה בספר; לעיתים נכשל אדף במקום שבו רבים וטובים מסופרי הפנטזיה העתידית מוצאים שקשה להם: לתחום את גבולות העולם שהמציאו בלי להיכנס לנאומים והסברים מיותרים, להימנע מעיסוק מופרז ואפילו גראפי בגאדג'טים מתוחכמים, להצניע את הנטייה הטבעית לדיגרסיה כשעדיף להתמקד באפקטיביות של העלילה.

     

    הרוויח את אות האומץ

    עם זאת, אות האומץ לאדף אינו ציון השבח היחיד שמגיע לספר הזה. נחיצותה של השירה לחיי אדם אולי אינה מובהרת

    כאן באופן משכנע ביותר, אבל הרסנותה של תיאולוגיה בדלנית וכוחנית בהחלט מתורגמת היטב למישור העלילתי, ומעוררת בקורא את אותה חרדה מפני עולמנו-שלנו, שאדף בתבונתו ובדמיונו הפורה השכיל להציב בעתיד כה רחוק, עד שהוא נראה כלא-מאיים.

     

    האיום כבר כאן, ותחושת הלפיתה החונקת שלו, שמלווה את הקורא הרבה אחרי שהספר מסתיים, היא עדות לכוחו. אם נכונה השמועה שאדף מתכנן לכתוב טרילוגיה ש"כפור" הוא חלקה הראשון, אשמח לגלות את נבכי העתיד שהוא בורא גם בספרים הבאים.

     

    "כפור", מאת שמעון אדף, הוצאת זמורה ביתן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הלם העתיד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים