סקס עם פרטנר אחד - הרבה יותר טוב ומסעיר
זה כמו הפזמון בשיר שאני אוהבת של להקת פאלפ: "יש חור בלב שלך, ואחד בין הרגליים שלך. מעולם לא היית צריכה לתהות איזה מהם הוא עומד למלא, למרות מה שהוא אומר", כי כדי שהוא ימלא אותי באמת, זה צריך להיות משהו אחר עם ערך מוסף
אפתח ואומר, סטוצים זה בסדר. גם יזיזים. אבל כמה שלא סיפרו לי על אינטימיות ללילה אחד, תמיד משהו קטן בתוכי, ואולי נאיבי יאמרו חלק, סירב לקבל את זה. חייב להיות משהו יותר. מחקרים טוענים שזה קשור לביולוגיה שלנו. נשים חרמניות לא פחות מגברים, אבל כשהסקס מוצלח הן אוטומטית נקשרות רגשית, ולפעמים, למרות המודעות העצמית, הן מחכות לשווא שהוא יתקשר מחר, מחרתיים או בעוד שבועיים.
זה לא נכון לגבי כולן, אבל זה נפוץ. אם כל מה שאת רוצה זה סיפוק יצר ותשוקה ללילה אחד או שניים או עשרה, זה בסדר. אבל כשאת בעצם מפצה כאן על חסך של משהו אחד על ידי פיצוי של משהו אחר – זה לא יעבוד, וזה לא באמת יהיה כיף.
זה כמו הפזמון בשיר שאני אוהבת של להקת פאלפ (Pulp): "יש חור בלב שלך, ואחד בין הרגליים שלך. מעולם לא היית צריכה לתהות איזה מהם הוא עומד למלא, למרות מה שהוא אומר", כי כדי שהוא ימלא אותי באמת, זה צריך להיות משהו אחר עם ערך מוסף, משהו אמיתי.
למה הכוונה במשהו אמיתי? אני לא מתיימרת להמציא מחדש את הגלגל, אלא רק להזכיר לנו את היתרון שביחסי מין מונוגמיים. שמענו הרבה על הפחד מליפול לשגרה, פרפרים שבורחים, יחסים שמתקררים ותשוקה שהולכת לאיבוד. זה לרוב גם השלב בו מתחילים להסתכל החוצה בקנאה ולחשוב שלילה מסעיר אחד עם מישהו שונה, יהיה הרבה יותר מהנה ממה שיש לנו בבית. אני רוצה להראות את הזווית ההפוכה.
אפשרי שהמילים שלי ייחשבו חזקות פחות, מפני שמה שיש לי קיים "רק" חצי שנה, ולא פרק זמן ארוך יותר, אבל אני מקווה שתחושותיי יעמדו במבחן הזמן ויישארו נכונות גם בהמשך הדרך.
אי אפשר להגיע לעומקו של בן הזוג עד הסוף
אחדד את זה על ידי ויכוח שמתנהל בין שתי דמויות בסרט רומנטי שראיתי פעם, שנקרא "לפני הזריחה". אית'ן הוק אומר לאהובתו הבלונדינית אותה פגש ממש עכשיו, שלהכיר מישהו עד הסוף, ברמה שבה הוא יכול לצפות מראש כל תגובה שלו, זה משעמם ומוכיח שהקשר מת.
היא לא נשארת חייבת ומסבירה לו את ההפך הגמור: לדעתה, דווקא כשהיא תגיע לרמה בה בן הזוג שלה יהיה מוכר לה כל כך עד שהיא תדע מה הוא עומד לומר, היא תדע שהם הגיעו לרמה מוחלטת ועמוקה של היכרות, אהבה ושותפות.
אני לא חושבת שאפשר להכיר מישהו כמו שהדמות בסרט מתארת, גם לא מישהו אחד, עד הסוף. ספק רב אם אנחנו מסוגלים להכיר עד הסוף את עצמנו, הרי הדמיון והאופי של כל אדם הם ייחודיים ואינסופיים. לכן, אמנם לעולם לא נצליח להגיע לעומקו של בן הזוג עד הסוף, אבל אין תענוג גדול ומספק יותר מאשר לנסות.
לעשות דברים שבמסגרת של לילה אחד הייתי מתביישת בהם
אפשר ליהנות ממשהו אחד לאורך זמן, ואז לשנות משהו קטן ופתאום האקט הזה משנה את התמונה כולה ופותח צוהר לעולם חדש של מגע וגישושים. אפשר לשנות הכל, ולבדוק אם זה מתאים, אפשר למתוח את הגבולות, או להישאר בתוכם. אפשר להתחלף. הזוגיות מאפשרת לנו להיות כל פעם מישהו אחר, לבדוק ולנסות, ולהיות רגועים כי מי שאיתנו יישאר כאן גם מחר, וגם אחר כך ויקבל אותנו על כל מי ומה שאנחנו.
דווקא בתוך זוגיות אפשר להעז יותר, בלי לפחד מה יחשבו עליי, או איך יתפשו אותי. האדם הזה יודע שיש בי יותר, שיש בי המון, שיש בנו הכל, ולכן אפשר לשחק, להשתטות ולעשות דברים שבמסגרת של לילה אחד אולי הייתי מתביישת בהם ובטוח לא הייתי טורחת להשקיע לגביהם, כי למי אכפת מה יקרה מחר.
במקום חסותה של האנונימיות, אני בוחרת מעכשיו במגן חדש לאינטימיות שלי – ההתפשטות הרגשית, השכלית והפיזית של היכרות אחת לאורך זמן. פשוט ככה: השקעה לטווח ארוך במיטה אחת, שיכולה להיות שונה כל לילה, והסיטואציה הזו שנבנית כל לילה (או צהריים, או בבוקר) מחדש, מייצרת כל כך הרבה יופי, על כל גווניה.
אני מאמינה שבין שני אנשים שחולקים רגש ומין נוצרת דינמיקה ייחודית שהיא רק של שניהם, מעצם העובדה שכל אדם בעולם הוא חד פעמי. ומה טוב יותר מלהעמיק בה ולגלות בה עוד ועוד רבדים?
אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד, אבל אני אבל מרשה לעצמי לשמור על אופטימיות זהירה. אני לא ממהרת, ופחות נבהלת, בעיקר לא מעצמי. אני מחכה בכיליון עיניים, זרועות ושפתיים לדעת עוד.
לפנייה לכתב/ת 
